23.12.2017

אברהם ושרה

התנ"ך בתחילת תיאורו את מעשי אברהם ושרה, מעלה תמונה מוזרה במעט. בעוד שאצל האבות הבאים סוגיית המשך המשפחה הייתה מרכזית מאוד מיד בתחילה, נראה שהיא כלל לא עולה על שולחן השבת של משפחת אברהם.

אברהם, אב המון גויים, עסוק בבשורה הגדולה של אחדות ה' בעולם, נמצא במסעות קשים ומסוכנים במרחב העצום שבין עיראק לארץ ישראל, כחלק מהניסיון הקשה שהעמיד בפניו הקב"ה[1]: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי… " – לך לך שאינו פוסק.

אברהם בכל המסעות הללו מצוי עם שותפה נאמנה שמסרה את נפשה למען הרעיון הגדול של הפצת שם ה' בעולם. היה מי שאמר שהניסיון האחרון הינו עקידת יצחק ואילו הניסיון הראשון הינו עקידת שרה. אין מי שסבל יותר משרה במציאות של נוודות תמידית, כאשר המשפחה כולה חשופה לפגיעה על ידי אנשי המקום, ובעיקר הנשים הנמצאות בסכנת חטיפה תמידית.

במצב שכזה בו בני הזוג 'עושים נפש בחרן' נראה שאין זמן לחשוב על הבית הפרטי, על ילדים. נדמה שהשליחות האלוקית ('הקריירה') מעכבת את הרחבת המשפחה המצומצמת.

בסופו של דבר ה"לך לך" הנצחי מצטמצם לאזורים מסויימים בארץ[2]

וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי.

שתי הערים המרכזיות בהם גר אברהם היו: חברון שם הייתה שרה, ובאר שבע שם הייתה הגר[3].

כעת זה הזמן לחשוב על ההמשך, אלא שאברהם מתלבט האם לוט הוא ממשיכו, האם הוא עונה להבטחה האלוקית "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", או שמא יהיה זה מישהו אחר.

דאב לבו על הפרידה מלוט "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" אך לאברהם לא נותרת ברירה כאשר רועי לוט רוצים לירש אותו עוד בחייו. כעת יש צורך לתפוס מרחק, אך אין זה אומר שלוט נדחה באופן סופי כממשיכו של אברהם.

יקל להבין את מעשהו של אברהם במלחמתו מול ארבעת המלכים האדירים, אם נקבל שאברהם ראה בלוט מעין בנו וממשיך דרכו, אחרי הכל לוט הוא בן אחיו ואחי אשתו.

אלא שהתוכנית האלוקית חשבה אחרת. לוט אינו ראוי לאברהם. לאחר הצלתו של לוט נאמר[4]: "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם".

כעת היינו מצפים למפגש מחודש, להתנתקותו של לוט מהבוץ הסדומי. אך מי הוא זה היוצא לקראת אברהם? "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ…" היכן הוא לוט? האם אין לו מה לומר? נראה שמלך סדום הוא מעין שליח של לוט.

לאחר שאברהם משיב את הנפש והרכוש בשלמותן בא מלך סדום בבקשה "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ", רוצה לומר: את לוט ואנשיו תשאיר לי, הם שייכים לבית המדרש שלנו. אברהם מבין שלוט מסכים עם כל מילה של מלך סדום, "שלוחו של אדם כמותו", כאן, ברגע זה – נפל הפור. לוט איננו ההמשך של בית אברהם, לא דרכו תמשיך הסגולה האלוקית לעבר גאולת עולמים.

נראה שאברהם מתוסכל. הוא אינו זוכה לילדים, ממשיכו הפוטנציאלי אינו ראוי ומי שנשאר הוא עבדו הנאמן – דמשק אליעזר. האם הוא שימשיך את שליחותו הרוחנית של אברהם?

לאור מצב חדש זה ניתן להבין את זעקתו של אברהם אחר המלחמה, זעקה שלא עלתה בהתגלויות הקודמות ובקשה שבעקבותיה ניתן מסר אלוקי ברור יותר, אם כי לא מוחלט[5]:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ.

הזרע הממשיך לא יהיה לוט, וודאי לא אליעזר, "כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ", זהו החידוש הגדול, זהו האישור לשליחות חדשה לאברהם, וודאי לשרה.

 

לכן מיד אחר כך נאמר[6]:

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר.

כעת ברור לשרה שעליה להביא ילדים לעולם והיא מתחילה לפעול להגשמת אידיאל זה.

לאור מהלכנו ניתן לומר ששרה סברה בתחילה שעניינה הוא בניית הקשר המיוחד עם בעלה, אותו קשר אשר נפגע אנושות בעקבות החטא, אלא שהבטחתו או שמא ציוויו של ה' משנה את התמונה.

אם כן נוצר מעין "עָדָה וְצִלָּה" המוכרות לנו.

שרה האשה האהובה והנבחרת ללא הילדים והגר אם הילדים, אותה אשה שיושבת בצל. אלא שבכל זאת יש כאן שינוי.

הגר נמצאת תחת שרה וזה גם שמה: "שִׁפְחַת שָׂרָה", ממילא הילוד מיוחס לשרה מבחינת גידולו והאחריות עליו, ומאידך ללא הפגיעה ביופייה[7], שבדרך כלל מתרחש כאשר מביאים ילדים לעולם.

אלא שהסיפור משתבש כאשר הגר אינה רואה עצמה כשפחה: "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ", וממילא הבן הנולד שייך להגר ולא לשרה. אמנם ההבטחה אכן היתה לאברהם "אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ" ואין אזכור לשרה, ואולי זו הסיבה שאברהם אומר את המשפט הקשה "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". אך שרה נלחמת על כך שלא יהיו כאן שתי נשים, כמנהג דור המבול. שרה נאבקת על כך שהיא תהיה גם אם הבנים כתיקון למציאות המקולקלת שבאה בעקבות החטא וחזרה למציאות גן עדן.

המעניין הוא שאיננו מוצאים ויכוח כלשהוא בין אברהם ושרה, ישנה אידיליה מיוחדת בין השניים.

ומתי נוצר הויכוח הראשון? כאשר נכנס ילד לעולמם: "חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ…".

הויכוח הנוסף שהיה לאברהם עם שרה גם הוא נסוב סביב הילדים[8]:

וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק: וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.

נראה שהילדים הם הגורם המרכזי להפרעה בקשר האישי שבין האיש לאשה. ייתכן מאוד שהצער שיש בגידול בנים הוא גם בעקבות החיכוכים הנוצרים בין בני הזוג.

בסופו של דבר שרה זוכה לפרי בטן, ונדמה לי שבשורת הולדתו של יצחק רוצה לכוון אותנו לאותו חטא קדמון, לעונש שלו וממילא לתיקונו.

כאשר הקב"ה מבשר לאברהם על בן עתידי משרה נאמר[9]:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.

נראה שפרק זה הוא פרק הבחירה באברהם כדמות שתנהיג את העולם כתחליף לאדם הראשון. זהו הפרק המצווה על ברית המילה, חזרה למצבו ההתחלתי של האדם הראשון, כפי שמעיד עליו המדרש[10]:

נמצאת אומר אדם הראשון נולד מהול שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו.

אברהם ממונה להיות "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" כדוגמתו של אדם הראשון.

הקב"ה אומר לאברהם: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" בדומה לאדם המתהלך בגן לרוח היום.

נדמה שההבטחה לאברהם הכוללת פרי בטן בשפע לדורות עולם בנוסף לקבלת כל ארץ כנען לאחוזת עולם, שהמיוחד בה הוא "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים", מהווה מעין התחלת התיקון לעונשו של אדם הראשון[11]:

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי: וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

העונש מדבר על מאבק שיהיה לאדם עם האדמה ("בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה", "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ") על זמניותו של האדם בעולם ("כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"), ועל הגירוש מגן עדן ("וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם")[12].

נראה שהשלב הראשון בתיקון מתקיים בהבטחת ארץ כנען, ובחזרה לגן העדן האבוד, לארץ שהשכינה שורה בה.

להשלמת התמונה ניתן לומר באופן כללי שיצחק איש השדה יתקן את המאבק עם האדמה, ואילו יעקב יתקן את מציאות זמניותו של האדם בבחינת "יעקב אבינו לא מת"[13].

בנוסף לכך – אנו מוצאים שהבן הממשיך יקרא יצחק. ולכאורה תמוה, האם בגלל צחוקו של אברהם זכה לשם זה?

הצחוק הסובב את הולדת יצחק ממשיך גם כאשר מבשר המלאך לאברהם לאחר ברית המילה על הבן העתידי, אלא שהפעם הצוחקת היא שרה[14]:

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.

וכן כאשר היא קוראת את השם לבנה עולה שוב עניין הצחוק[15]:

וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק לִי.

הסברים רבים נאמרו על עניינו המיוחד של הצחוק, אך נדמה לי שבהקשר שלנו עניין הצחוק מקבל משמעות נוספת.

בעקבות החטא הקדמון גם אדם וגם חווה נענשים ב'עצבות'.

על אדם נאמר "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה" ואילו על חווה נאמר "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ[16] וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים".

צחוקם של אברהם ושרה, דווקא על בנם, מהווה מעין תיקון לעצב הנורא שירד על העולם לאחר החטא. חטא שגרם לכך שהבאת ילדים לעולם יוצר עצב בין בני הזוג.

לכן ניתן לו שם על שם העתיד 'יצחק' מתוך תקווה לבאות, לתיקון שלם של החטא[17].

[1] בראשית כ', י"ג.

[2] שם י"ג, ג'.

[3] אנו מוצאים באברהם שתי בחינות כאשר בחברון הוא מתגלה כאבי האומה ואילו בבאר שבע הוא: "אב המון גויים".

[4] בראשית י"ד, ט"ז.

[5] שם ט"ו, ב'-ד'.

[6] שם ט"ז, א'. ברית בין הבתרים המופיעה בתווך אינה במקומה, ועיין תוספות ברכות דף ז' עמוד ב', ד"ה "לא היה אדם שקראו אדון".

[7] אברהם הוא האב היחיד שמציין את יופייה של אשתו: "הנה נא ידעתי…" ( בראשית י"ב, י"א).

[8]בראשית כ"א, י'- י"א.

[9] שם י"ז, ט"ו- י"ט.

[10] ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רס"א.

[11]בראשית ג', י"ז- כ"ג.

[12] בחינת: עולם, שנה, נפש.

47 תענית דף ה' עמוד ב'.

[14] בראשית י"ח, י' – י"ב.

[15] שם כ"א, ו'.

[16] עיין רש"י על אתר: "עצבונך – זה צער גידול בנים".

[17] יש להרחיב על כך רבות ובמיוחד סביב עקידת יצחק בהקשר זה, ואולי במאמר הבא בע"ה.

המחבר הינו עמי כהן- אחראי קשרי חוץ ומשאבים באל עמי