23.12.2017

קללת חוה

קללתה של חווה אמנו בעקבות החטא ושינוי שמה, מהווה לענ"ד שינוי מהותי שהתחולל בתפקידה וביחס של בעלה אליה.

"מכלל הן אתה שומע לאו, ומכלל לאו אתה שומע הן"[1]. הקללה מלמדת אותנו

 

על המציאות שהיתה לפני החטא[2]:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר     הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ,

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים,

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ,

וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

"הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ…" – משמע שלפני החטא כל תהליך ההיריון והלידה עצמה לא היה מלווה בעצב וכאב. ייתכן אף שהיה מלא בגילויי שמחה על האוצר שזה עתה בא לעולם.

כמו כן מדגיש רש"י על אתר שגם תהליך גידולם יהיה כרוך מעתה ב"צער גידול בנים".

"וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" – משמע שהייתה אמורה להיות מציאות הפוכה שהאשה תהיה במעמד גבוה יותר או לפחות במעמד זהה, כך האיש והאשה אמורים היו להשלים זה את זה, ולא הייתה צריכה להיות המשלה של אחד על השני.

הביטוי 'ממשלה' מבטא כפייה וכוחניות – "כִּי לַה' הַמְּלוּכָה (-'ומלכותו ברצון קיבלו עליהם') וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם"[3].

אם כן, המציאות האידיאלית כפי שמופיעה בתחילת ספר בראשית, היא קשר בין איש לאשה לשם קשר, גילוי אחדות של הפכים; הוא שנאמר[4]:

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

שמה של אשת אדם נקרא "אשה", שכן היא לקוחה מהאיש, חלק בלתי נפרד ממנו (זוהי ראיה טובה לכך, ששפת הקודש היא שפה בעצם, שפה העומדת על מהותם של הדברים, ולא שפה הסכמית שעניינה ציון סימנים לזיהוי).

השם אשה, הלקוח מהמילה איש, מעיד על הקשר העמוק ואפילו השווה שיש בין שני הצדדים של אותו מטבע.

נראה שדווקא הבחינה הקשורה לעצם החיבור, ליצירת שלמות עוד לפני הבאת ילדים לעולם, היא הבחינה הדומיננטית ששלטה לפני החטא.

אין להסיק מכך חלילה שאין צורך בחיבור שמטרתו להביא ילדים.

אין אנו נוצרים הרואים בעריות את תוצר החטא[5], אלא שהילדים היו אמורים

להיות פאר היצירה האנושית כתוצאה מחיים זוגיים מושלמים, כמו פירות נפלאים היוצאים מעץ מטופח להפליא. בדומה לדברי הרמב"ן[6]:

והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדות, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה… והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאווה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כולם בעיניהם כפנים והידיים ולא יתבוששו בהם.

היטיבה לנסח כיוון זה הגמרא בסנהדרין כאשר היא מתארת את שנים עשר השעות הראשונות של האדם הראשון בגן עדן[7]:

שתיים עשרה שעות הוי היום… שביעית – נזדווגה לו חוה, שמינית – עלו למטה שנים וירדו ארבעה…

ניתן לראות תיאור המשקף את הולדת הילדים בצורה טבעית ביותר, כמעט כמובנת ומתבקשת מאליה, אלא שחטאה של חווה הגדיר את התפקידים מחדש ונתן דגש אחר לקשר.

דבר זה בא לידי ביטוי בתוספת השם של האשה[8]:

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.

לשם מה הרגיש האדם צורך לשנות את שמה מאשה לחוה?

לכאורה ניתן לומר שזה המשך לנתינת השמות מהפרק הקודם כפי דברי רש"י[9]:

חזר הכתוב לעניינו הראשון 'וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת', ולא הפסיק אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדווגה לו חוה.

לענ"ד מתברר כאן עוד עניין. נתינת שם נוסף הינו ביטוי לעליונות[10] האיש על האשה לאור הקללה הטריה "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". בנתינת שם זה האדם בעצם הגדיר מחדש את תפקידה של האשה ואת טיב הקשר שביניהם.

חוה עניינה הוא "אֵם כָּל חָי", ילדים, בחינת פרו ורבו. כעת זה מרכז הקשר ולא הרומנטיקה והאהבה האמורה לגלות את האחדות בהם עצמם.

ברור אם כן מדוע עונשה של האשה פותח בסוגיית הילדים ואחר כך ביחס לבעלה, בעוד שמצד ההיגיון היה צריך להיות הפוך[11], שכן הבאת ילדים לעולם והמשך הקיום הוא מה שיהווה את החיבור המרכזי בין האיש לאשה וכל האנרגיות המשפחתיות יופנו בעיקר לאפיק זה, ודווקא שם יערים הקב"ה קשיים עצומים של כאב וסבל.

לאחר טראומת החטא כבר אין משמעות לכאורה לקשר בין בני זוג ללא ילדים[12], במיוחד אם האהבה העיוורת היא זו שהפילה את אדם הראשון בסֹמכו על אשתו כאשר נתנה לו לאכול מהעץ האסור.

[1] נדרים דף י"א עמוד א'.

[2] בראשית ג', ט"ז.

[3] תהילים כ"ב, כ"ט.

[4] בראשית ב', כ"ג.

[5] עיין רש"י ד', א', ד"ה "והאדם ידע": "כבר קודם הענין של מעלה, קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים", בשונה מהאבן עזרא עיין שם.

[6] על בראשית ב', ט'.

[7] סנהדרין דף ל"ח עמוד ב'. כל מקום שנאמר שניים הכוונה זהים ושווים. עיין יומא דף ס"ב עמוד א'.

[8] בראשית ג', כ'. ואולי ניתן לומר שישנה כאן החלפת השם, שכן מכאן ואילך אין אנו מוצאים את שמה של חוה כ"אשה".

[9] רש"י שם.

[10] במספר מקומות בתנ"ך מצאנו החלפת שם לאדם בעל שם קודם כביטוי לעליונות ושליטה. כגון: יוסף, צדקיהו, דניאל וחבריו.

[11] כרונולוגית קודם מתחתנים וחיים במשותף ורק אחר כך מולידים ילדים.

[12] לכאורה היתה צריכה חוה להיקרא 'חיה', שהרי כך נקראת היולדת. ראה אבן עזרא עלה המקור. הריקאנטי מרמז על הקשר שבין חווה לשפע הנחש, הקרוי בארמית חיוויא, הנשפע בה, וזוהי אותה תשוקה שחדרה בה בעקבות המפגש עם הנחש.

מחבר המאמר הינו עמי כהן – אחראי קשרי חוץ ומשאבים באל עמי