22.12.2017

פרק ב’ – הרב יואל בן נון

פרק ב’ בבראשית הוא שלב ב’ בבריאה.

שם הויה מופיע בפרק ב’ ומסמל את החוסר אמצעיות והצמיחה המיוחדת שיש בפרק ב’.

 

  1. בע”ח קשורים ישירות לאדם שקורא להם בשמות. מכך גם נובע השוני בבריאת הצמחים בין פ”א לפ”ב- הצומח בפרק א’ הוא צמחים שלומדים עליהם בבוטניקה. הצמחים בפרק ב’ הם צמחים שלומדים עליהם באנתרופולוגיה- הצמחים ביחס לאדם, ושימושו בהם.

 

  1. ארבעת הנהרות מראים היטב שלא מדובר בעולם כלל, אלא הסביבה שבה הציביליזציה האנושית הראשונה תופסת את מקומה, ומרחב ההשפעות שלה.

בין אם נפרש את “פישון, ו”גיחון” כשני יובלי הנילוס, ואת הפרת והחידקל כגבולות הצפוניים, והעולם העתיק שתחום לכאורה בין 4 הנהרות הללו, אזי א”י היא המרכז של העולם, וזו הייתה מחשבתו של ריה”ל.

הבעיה בכך היא ששני נהרות מאזור צפון מזרח תורכיה ושני נהרות ממרכז אפריקה- אין להם מקור אחד משותף, ובפסוקים מתואר שהנהרות נפרדו ממקור אחד. ואכן, נטען בידי חוקרים שמקורות הפרת והחידקל יוצרים שני נהרות נוספים הנשפכים לים הכספי ואל הים השחור.

 

  1. הר אררט יוצר נק’ ציון נוספת- הוא מצוי בגבול תורכיה ארמניה. אם כן, נראה גיאוגרפית שאזור גן עדן הוא אזור תורכיה-סוריה-איראן.

אם כן, ברור לכל הדעות שפרשיית הבריאה בפרק ב’ מתארת את הסביבה שבה האדם הראשון התפתח. לכן הביטוי “אדמה” מופיע בפרק ב’- אדמה פירושה האיזור הקרוב, “ארץ” שמופיע בפרק א’ פירושו “כדוה”א”, וממילא ברורה גם מכך הגישה המיוחדת של פרק ב’. מתוך ההסתכלות הכללית של פרק א’, יש את צמצום המבט בפרק ב’ (עיין Google Earth). זו גישת הרמב”ן.

הפסוק “אלו תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה’ ארץ ושמים” הוא הקישור בין א’ לב’- שם הוויה, “ארץ” וגם “תולדות”- ביטוי הארץ של פרק א’ יחד עם בריאה וצמיחה פנימית, האופיינית לפרק ב’.

  1. ביטוי ההשגחה המוגברת שיש בפרק ב’ מצוי גם בגשם. הגשם הוא מגלה השגחה (במיוחד שא”י היא על התפר בין המדבר לאזור הרווי יותר בגשם, ואם המשקעים חולפים יפה אז הגשם מגיע אלינו, ואם לא- הגשם יורד בלבנון, תורכיה וסוריה, ואין דרך לחזות האם השנה תהיה גשומה או לא), והרמב”ן מרמז את קיומו של הגשם להופעת שם הויה בתחילת פרק ב’.

מה פירוש “השמים והארץ”?

כמו בפרק א’- Heaven -מרחבי היקום (רמב”ן)

ומה פירוש “ארץ ושמים”?- Sky

אם כך, אין הצדקה לומר שיש שני סיפורי בריאה מקבילים.

 

פרק ב’ הוא המיקוד של הבריאה- בשמיים ולא ביקום כולו, אדמה ולא ארץ, ושם ההוויה הוא שם פרטי.

 

  1. בפרק א’ מופיעה הבריאה האובייקטיבית של היקום והחוקיות שלו, אבל אין שם קשר (לבד מברכת פרו ורבו) בין ה’ לבריאה. אין טוב ורע, יש שם אלוהות, שבו אין פירוד. מכוח פרק א’ ניתן רק ללמוד חריצות מנמלה וזריזות מחתול- רק התבוננות בטבע, ולא מעבר לכך. ובאמת, יש גישה פילוסופית כזאת- המנתקת לחלוטין בין הקב”ה לעולמו, ואנו צריכים לפעול בתוך העולם המנותק שה’ השאיר אחריו. לעומת זאת, בפרק ב’ מופיעה התגלות ה’ כנוכחת בתוך המציאות, ה’ מצווה, יש בחירה בין טוב לרע- ובאופן כללי, אינטראקציה ישירה בין הקב”ה לבריאה. הדבר נראה גם בבריאת האדם- בריאה מפה אל פה, קשר קרוב ביותר.

בטקס קריאת השמות מופיע רעיון זה בהרחבה. קריאת שמות היא תהליך של ביות, מציאת שימוש ועבודה בהם[1]. הדבר נכון גם לגבי בע”ח וגם לגבי צמחים. התורה מתארת את חיי אנשי גן העדן כחיי לקטים, שלא יצרו דבר, אבל קיימו אינטראקציה קרובה עם הטבע. בגן הנטוע בידי ה’ לומד האדם איזה צמחים ניתנים לביות, ניתנים לפיתוח.

ומה היו הצמחים הראשונים שבויתו ע”י האדם? –שבעת המינים. הצמחים המבויתים הקדומים ביותר שנמצאו באזור הזה היו שבעת המינים.

ועוד, כמעט כל המינים שניתנים לביות מהצומח והחי בויתו כבר בעבר בידי האדם הקדמון. יחד עם כל השיטות המודרניות (אילוף וגידול בשבי זה לא ביות. ביות הוא יצירת גזע שחי עם קשר ישיר אדם ומסוגל לחיות עם דרך חייו של האדם) לא הצליחו לביית חיה או צמח שלא היה מבוית כבר.

הדבר רמוז בפסוק כ.

אחרי שכתוב פסוק קודם שהאדם קרא שמות לחית השדה ולעוף השמים, כתוב לפתע שהאדם קרא שם לבהמות.

מהן הבהמות? לא סוג חדש של חיות כמו שהיינו מפרשים בפרק א’, אלא חיה מבויתת.

האדם מתחיל לקרוא בשמות פרטיים לחיות, והוא מקרב ומביית חיות אליו ואל עולמו.

 

אם כן, יש שני סוגי שמות: שמות למינים, ושמות פרטיים לטבע (למשל אלפי השמות השונים שנתנו השבטים הפראיים לטבע- השמות הפרטיים שלהם לטבע, ולא כשם לצורכי סיווג מדעי).

 

בתוך הביות יש דבר חשוב נוסף- האדם צריך לדעת את גבולותיו ביחסיו עם הטבע. לדוגמה- זיווג.

האדם היה צריך ללמוד שאין לו בן זוג לצורכי רביה בתוך הטבע. כדי לבנות את משפחת האדם באופן הנכון, לא יתאימו לאדם לא חיה ולא בהמה, והאדם לומד את מגבלות הביות תוך כדי.

 

האדם לומד שבע”ח יכולים להיות “עזר כנגדו” במובן הטכני והשימושי- אבל לא במובן האישי והמיני.

בנוסף, האדם למד דברים נוספים מתוך הטבע- למשל, הכלאה.

יש מין אחד ממיני הצומח שבוית ע”י הכלאה- אע”פ שבטבע הצמחים מתרבים ע”י עצמם, וההפריות לא קורות בהכלאות בד”כ, החיטה נוצרה מהכלאה- כנראה שמתוך צמחיה קרובה בין שני מינים במשך זמן רב, וכך למד האדם את סוד ההכלאה.

מדוע ידיעה זאת משמחת?

עכשיו אפשר להבין מדוע חז”ל אמרו שעץ הדעת חיטה היה:

 

האדם שחי בסביבתו הטבעית לומד ממה שקורה מסביבו.

אם הוא ילמד מהחיטה שהכלאה יכולה ליצור דבר משופר וחדש וינסה ליצור זאת בחייו שלו- “בא הנחש על האישה”.

כך שייתכן להציע שהאדם למד מעץ הדעת- החיטה- ששילוב והכלאה יוצרים דבר חדש וטוב יותר, ושכדאי ליישם זאת גם בחייו שלו- סופו שהוא מנסה לשלב את הנחש עם האדם, ובא הנחש על חוה והטיל בה זוהמה.

ראיה לדבר היא גם בביטוי של התורה “תאוה”- איזו תאווה יש כאן? תאוות מין.

ראיה נוספת היא דבריהם של חז”ל שאמרו שכלאיים שייכים גם בבני נח, כי הדבר נוגע אל כל האנושות דרך אדם הראשון.

 

הנחש גם מסמל מיניות בתרבויות רבות, ובכך לא משנה אם הנחש בפועל היה מעורב בחטא עצמו או שהוא רק מסמל.

גם בימינו אנו, אנו מוצאים מעין לגיטימציה להכלאה ולניאוף בתרבות[2], וניתן לומר שהנחש לא פס מעלינו לגמרי- וראיה לדבר העירום והבושה של בני האדם (הפסוק המקדים ל”והנחש היה ערום” הוא הפסוק המתאר את האחדות המינית של האדם- “דבק באשתו”) שהתחילו בגלל החטא והמעמד הפנימי מאוד שנתנו חז”ל ליצר העריות.

 

רמזים לעניין האיחוד המיני נמצאים גם בדעות האחרות לגבי עץ הדעת.

למשל תאנה – בהושע ב/יד וגם בשאר הפירות. ברור ש”דעת” מתייחסת לקשר האינטימי שבין איש לאישה דווקא ולא בין האדם לטבע, ובכך חטא האדם. יש דעת טוב, ויש דעת רע- דעת טוב היא הדעת המתאימה למין, ודעת רע היא עריות- בין במושג הבראשיתי שראינו ובין במושג התורני.

עץ החיים מוסכן רק ברגע שהאדם אכל מעץ הדעת- כאשר האדם מזהה שיש דברים בעולם הצומח ופורץ את הגבולות ולוקח אותם לחייו. בעקרון עץ החיים ראוי לאדם- אם האדם יודע את גבולותיו.

גן העדן הוא המקדש של האדם הראשון- גן לאדם הנוצר מהאדמה. רמז לכך מצוי בגירוש האדם: “וישכן… את הכרובים… לשמר את דרך עץ החיים” (ג/כד).

בדברים ל’ כתוב: “את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע” איפה מצאנו את 4 אלה יחד? בגן העדן ובכניסה לארץ. “העידותי בכם את השמים והארץ” ואח”כ מוזכרת הישיבה על האדמה- רמז ברור לבריאה. התורה מלמדת איך יתקן האדם את חטא אדם הראשון? יכנס לא”י עם התורה- שהיא עץ החיים, וכדברי משלי: “עץ חיים היא למחזיקים בה”.

שני החטאים הראשונים של בני האדם היו עריות ושפיכות דמים, ששניהם נענשו בגלות- וזהו בדיוק המודל של התורה ביחס לחיים על הארץ, שהתורה מזהירה שלא להיטמא בעריות אחרת תקיא הארץ את יושביה ולא לשפוך דמים וַלא תחניף הארץ.

האדם למד שאין לו עזר כנגדו בטבע, ועל כן באה התרדמה ונוצרה האישה. מכך נוצרה ההכרה המתוארת בפרק ב’: “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. כמו שהשבת היא מסקנת פרק א’ המשפחה היא מסקנת פרק ב’. חז”ל גם למדו את איסורי עריות מהפסוק בפרק ב’. אם כן, הפיתוי נבע מתוך היישום של עקרון ההכלאה שראוי לצמחים ולחיות בחיי האדם, שלהם ייחוד משל עצמם.

מדוע, אם כן, יש כלאיים בבגדי הכהונה? ייתכן להציע שזה מתאים לגבוה בלבד, ולא לשימוש רגיל בעולם הזה. ראיה לדבר מצויה בכתוב על כלאי הכרם: “פן תקדש“- וזו קדושה שלא מתאימה לארץ, זה שילוב שמקורו בגן עדן, ולכן הביטוי הארצי של השילוב הזה לא מתאים וצריך להישרף ולהעלם מעל פני האדמה.

באופן כללי, התורה רואה פעמים רבות את המעבר מעולם פשוט של לקטים אל עולם של ציביליזציה מפותחת יותר כרע. ברגע שהאוכלוסייה מתפתחת כלי החריש הופכים בקלות לכלי הרג, ודוגמה לכך נמצאת בקין- שבעצם היה היצרן הראשון, והרוצח הראשון. קין גם בונה את העיר הראשונה- “חנוך”. עם זאת, אובדן התמימות לא הגיע מקין אלא מאדם הראשון, שחטא במעין חטא עריות וניסה להכליא את עצמו עם הטבע.

 

[1] הרב סיפר אנקדוטה: חוקר מערבי חקר זמן רב את השבטים בגינאה החדשה, וראה אותם מביאים פטריות מהיער. הוא נבהל ואמר להם שיש פטריות רעילות- והם נעלבו כי הוא חשב שהם לא יודעים להבחין, והם מנו בפניו את כל השמות שלהם לכל עשרות סוגי הפטריות שהיו ביער. עבור האדם המערבי יש פטריות ביער, עבור אנשי היער יש דברים בעלי שמות ביער- דבר המסמל היכרות וידע שימושי.

[2] הרב נתן דוגמה לניתוח המודרני לתופעת “המאהב”- שעצם השם יש לגיטימציה, והניתוח המודרני של דמותו נותן לעצם קיומו של המושג לגיטימציה.