אדם הראשון וגן עדן / הרב מרדכי סבתו[1]
א.
“וייצר הי אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ויטע ה’ אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר” (בראשית ב‘, ז’-ח‘).
בהמשך הפסוקים מתארים את הגן עד פסוק יד, ובפסוק טו אנו רואים שוב:
“ויקח הי אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה“
אם כן אנו שומעים פעמיים על פעולת הנחת האדם בגן עדן. בפעם הראשונה בפסוק ח’ ובשנייה בפסוק ט”ו.
ניתן להציע כתשובה שזוהי חזרה על הראשונות. כיוון שהתורה סטתה מן הנושא של הנחת האדם בגן עדן ותיארה את גן עדן עצמו בפסוקים ט’-י”ד, חזרה התורה לתאר את הנחת האדם בגן עדן פעם נוספת, כדי להמשיך בסיפור. אולם, שיטה זו קצת קשה, שכן מדוע התורה בכלל כתבה על הנחת האדם בגן עדן לפני שתיארה את הגן. אפשר היה לתאר את יצירת האדם, לעבור לתיאור הגן ואז לתאר פעם אחת בלבד את הנחת האדם בגן עדן, ולא היה חסר לנו דבר בסיפור. מדוע צריך לספר על הנחת האדם, להפסיק, ולחזור ולתאר שוב את הנחת האדם?
אפשרות אחרת להשיב היא לומר שהתורה מתארת את אותה עובדה בשני היבטים שונים, וכל תיאור הוא היבט שונה של אותה פעולה. בפעולת ההנחה בגן עדן ניתן לראות היבט פשוט – האדם מקבל מקום להיות בו, וזהו מקום מיוחד – גן עדן. ברם, ישנו היבט נוסף, והוא שהגן עם הייחוד שלו קיבל לתוכו תושב. האדם קיבל מקום, והגן קיבל תושב, עלינו לבדוק האם רעיון זה מסתדר בפסוקים.
בפסוק ט”ו כתוב “ויקח ה’ אלוקים את האדם ויניחהו בגו עדן לעבדה ולשמרה”. מהיכן לקחו? לקחו מהמקום שבו הוא נוצר בפסוק ד’ – “וייצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים…” ואם כן, אחרי יצירת האדם הקב”ה לוקחו ומניחו בגן עדן.
באמצע מספרים לנו על בריאת הגן כדי שנבין היכן מניחים את האדם. אבל מצד התיאור שנושאו הוא האדם,אנו רואים שה’ יוצרו ומניחו בגן עדן.
מצד שני פסוקים ח’-י”ד הם תיאור של הגן, ובגן כמה מעלות עץ החיים וכו’ ובין המעלות יש אדם החי בגן.
אם כן לפנינו שני תיאורים: אחד נושאו האדם ובנוסף מתארים את מקומו, והשני תיאורו של הגן ובו מסופר על האדם מתגורר בו.
השאלה עכשיו היא האם יש חשיבות לשני התיאורים הללו?
ברור שיש חשיבות לתיאור הגן כמקומו של האדם, החשיבות של תיאור הגן היא, שזהו גן מיוחד שאיננו כשאר מקומות. וזאת בכמה וכמה נתונים ביניהם אחד בולט, המתגלה בהמשך בפרק ג’ פסוק ח’ “וישמעו את קול ה’ אלוקים מתהלך בגן לרוח היום” – מעלת גן עדן היא שנוכחות שכינה מורגשת בה. ואל יהי הדבר קל בעינינו שהרי ברכה זו היא תכלית הברכות בפרשת בחוקותי. אחרי כל הברכות שם מופיע “והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים…” (ויקרא כה, יב). ורש”י שם אומר: “אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני”. רש”י מתאר את מה שקורה בפרק ב’. ה’ מתהלך בגן עדן וזוהי תכלית הברכות, לחזור למצב זה. רש”י מוסיף “ולא תהיו מזדעזעים ממני”, בתיאור בפרק ג’ האדם מזדעזע (פסוק ח) לפי שהאדם חטא, אבל תיאור הברכות הוא עולם שבו נוכחות שכינה מורגשת והאדם נמצא במצב שהוא אינו מזדעזע מכך, מצב של לפני החטא, ולכן האדם יכול להשאר במצב של נוכחות שכינה. זהו המצב שאליו אנו חותרים בכל מהלך ההיסטוריה.
האם יש חשיבות ומשמעות לעובדה שהגן קיבל אדם?
אם הגענו למסקנה שזהו מקום מיוחד שיש בו נוכחות שכינה, הרי שזהו מקום שאיננו יכול לקבל כל אחד, וממילא יש חשיבות לספר לנו מי גר במקום הזה. מקום שיש בו נוכחות שכינה מבקש דיירים שידורו בתוכו – “תכלית הטוב להיטיב” – ויש חשיבות לספר לנו, שהמקום קיבל דייר, שהמקום יוכל להנות אותו מטובו.
ב.
בסופו של דבר האדם נכשל וגורש. הגירוש גם הוא מסופר פעמיים:
“וישלחהו ה’ אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים” (ג, כג-כד)
תיאור ראשון: “וישלחהו ה’ אלוקים” (כג) ותיאור שני: “ויגרש את האדם…” (כד), אמנם אין הבדל מכריע בין לשלח ובין לגרש. ההבדל העיקרי איננו בפועל ג.ר.ש. או ש.ל.ח. אלא בפסוק כולו. בפסוק כג יש שילוח מגן עדן ותוצאתו – האדם נשלח לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. בפסוק כ”ד יש גם כן תוצאה “וישכן ה, אלוקים…” אמנם תוצאה אבל לא תוצאה בהקשר לאדם, אלא תוצאה מסוג אחר – מה קרה לגן. ואם כן ניתן להציע שפסוק כ”ג מתאר את הגירוש מנקודת מבטו של האדם. האדם היה כאחד ממנו ולכן נשלח בחזרה אל האדמה אשר לוקח משם. היה לו מקום מיוחד – גן עדן, והוא הפסיד מקום זה וקיבל מקום אחר, ללא ייחוד – האדמה אשר לוקח משם, ובפסוק כ”ד ההסתכלות היא על הגן, האדם גורש משם ולגן אין דיירים חדשים, שהרי אי אפשר לתת דיירים חדשים שיהנו מעץ החיים, שיהנו מהגן, אלא יש כרובים שישמרו עליו.
ג.
האם ישנו קו המחבר בין הנחת האדם בפרק בי לגירושו בפרק ג’?
ראינו את יצירת האדם ולקיחתו מהמקום שבו הוא נוצר אל גן עדן לעבדה ולשמרה (ב’; ז’,ס”ו), וכנגד זה מופיע שילוחו בפרק ג’ (כ”ג) שילוח מגן עדן בחזרה אל האדמה אשר לוקח משם, במקום לעבוד ולשמור את הגן הוא נשלח לעבוד את האדמה אשר לוקה משם זוהי סגירת מעגל, לקיחת האדם מהמקום שבו נוצר, הנחתו בגן לעבדה ושילוחו מהגן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, מקום ללא כל ייחוד. בפסוק כ”ד בפרק ג’ אנו רואים המשך של תיאור הגן המשך להנחת האדם בתוכו בפרק ב’ – כשם שראינו שה’ נוטע גן בעדן מקדם וישם שם את האדם, עתה אנו רואים שה’ משכן את הכרובים מקדם לגן עדן, אבל ברור שאין תחליף לאדם, אלא יש כרובים ששומרים על האדם.
אם כן התיאור הוא של אותה פעולה, אבל משתי זוויות, ואנו רואים שהכרובים והחרב הם מצב זמני וממילא, גם מצבו של האדם וגירושו הם זמניים, ומצב זה דורש תיקון.
ד.
בלי להאריך ברור מלשון התורה שסגירת המעגל היא בבחירת אברהם ואמירת “לך-לך מארצך…” שוב יש בחירה של אדם מסויים והעברתו למקום מיוחד, ניתן לדייק זאת גם מלשון התורה שם. כניסת אברהם לארץ ישראל היא השלמת התהליך וכך נאמר בספר דברים:
“מעונה אלוקי קדם ומתחת זרועות עולם ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב…”
כשם שמגרשים את האדם ומשכינים את הכרובים בחטא האדם. עתידים להגיע למצב שמגרשים את האויב ומשכינים את ישראל – פעולה הפוכה, לכך רומז הרמב”ן בהקדמתו בתחילת בראשית שכניסת ישראל לארצו היא כנגד יציאת האדם מהגן ותיקון הגירוש.
אם נקבל הנחה זו, עלינו לראות גם בכניסת ישראל לארצו שני ממדים. מחד – העם מקבל ארץ הראויה לו ובה ימלא את יעודו. ומאידך, הארץ מקבלת עם שיהנה מטובה, ועם אחר אינו ראוי לכך. וכן להיפך, בגירוש ישראל מארצו גם עליו להיות כפול – הארץ מאבדת את העם, והעם את הארץ, אפשר לראות ממדים אלו בפסוקי הקללה, המדברים על העם ללא ארצו ועל הארץ נטולת העם:
“ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך…” (דברים כ”ח, ס”ה) – העם לא מסוגל בלי ארצו.
ומצד שני: “והשימותי אני את הארץ ושפמו עליה אויבכם היושבים בה” (ויקרא כ”ו, ל”ה) – הארץ אינה יכולה בלי העם, וגם על כך עמד הרמב”ן שם.
האם יש ראיה לכך שגם בכניסת ישראל לארצו יש את שני הממדים – העם נכנס לארץ והארץ מקבלת עם?
ישנו פרק מפורש ביחזקאל העוסק בכך – פרק ל”ו. בתחילת הפרק יחזקאל מנבא אל הרי ישראל, נבואה העומדת בניגוד לנבואה בפרק ל”ה שם הנבואה היא על הר שעיר. תוכן הנבואה: מתוך שהאויב שמח על הרי יהודה – האויב רוצה לירש את ההרים – “ובמות עולם למורשה היתה לנו” – האויב חושב לירש את ישראל עם הגלות ועל כך הם שמחים. לכך הקב”ה מוסר נבואה שתוכנה שההרים ישאו פרי לעם ישראל, ומנגד הגויים ישאו כלימה. כלימת הגויים היא בניגוד לדבריהם, שהרי בזיון לארץ שהיא תתיישב על ידי אותם גויים, כי הארץ היא מקום מיוחד, הדורש אומה מסויימת וכל אומה אחרת היא בזיון לארץ, וזה פירוש פסוק ו’: “יען כלימת גויים נשאתם” – הפונה להרי ישראל.
הנבואה השנייה באותו פרק היא נבואה מקבילה – קיבוץ ישראל והכנסתו לארצו. קודם דובר על ההרים שישאו פרי, ועתה “וקראתי לדגן והרבתי…”. חלק ראשון מופנה אל הרי ישראל והחלק השני פונה אל בית ישראל. מצד אחד חזרת ישראל לארצו, ומאידך הארץ מקבלת עם הראוי לה. הנימוק בשני החלקים הוא אותו נימוק – מפני שהגויים אמרו כך וכך יש חלול ה’ בכך שארץ ה’ נעזבה, וכשעם ישראל נמצא מחוץ לארצו, כפי שמופיע שם (ל”ו, כ’ – כ”א ועוד בהמשך הפרק שם).
ראינו שגן עדן בתורה מתגלגל אחר כך בכניסת ישראל לארצו. אבל התורה אינה מזכירה את גן עדן כפי שידוע לנו מספרות חז”ל – עולם הנשמות, אלא רק ברכות ארציות “ונתתי גשמיכם…”, ומסביר הרמב”ן שיש חידוש גדול בכך שהשכר יהיה בעולם הזה, כי זהו נס – שחוקי הטבע תלויים בקיום המצוות, אבל העובדה שנשמתו של האדם, שהיא חלק א-לוה מפעל “ויפח באפיו נשמת חיים”, שהיא איננה כלה אין בזה חידוש. וצריך להוסיף שהממד של ירידת גשמים וברכות ארציות הוא חלק מהברכות שבסופן מופיעה הישיבה בארץ. לדוגמא בפרשת בחוקותי: “וישבתם לבטח בארצכם” ואחר כך: “והתהלכתי בתוככם”. ופירש הרמב”ן שעיקר שכינה בתחתונים. ומטרת הקב”ה היא שיהיה עם שישב בארצו, יהנה מטובה, יחיה בהשראת שכינה ויונהג על ידה. זוהי מטרת הקב”ה והיא מטרת הברכות הארציות – שיכון האדם בגן העדן המקראי.
ומדוע במקרא איך זכר לגן העדן של עולם הנשמות, ובספרות חז”ל גן עדן מופיע אחרת? ייתכן שהדבר תלוי ברקע עליו מדברים, התורה שבכתב מדברת על יצירת עם והברכות הן אל עם לעומת חז”ל, העוסקים בתקופות של גלות וביטול הממלכתיות שם מדגישים את העולם האישי, את גן העדן האישי וההקשר מחייב את ההדגשים, אחד מדבר על בניית אומה ושם עוסקים בארץ שהיא בתפקיד הגן, וכשעוסקים בגלות מ
אדם הראשון וגן עדן / הרב מרדכי סבתו[1]
א.
“וייצר הי אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ויטע ה’ אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר” (בראשית ב‘, ז’-ח‘).
בהמשך הפסוקים מתארים את הגן עד פסוק יד, ובפסוק טו אנו רואים שוב:
“ויקח הי אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה“
אם כן אנו שומעים פעמיים על פעולת הנחת האדם בגן עדן. בפעם הראשונה בפסוק ח’ ובשנייה בפסוק ט”ו.
ניתן להציע כתשובה שזוהי חזרה על הראשונות. כיוון שהתורה סטתה מן הנושא של הנחת האדם בגן עדן ותיארה את גן עדן עצמו בפסוקים ט’-י”ד, חזרה התורה לתאר את הנחת האדם בגן עדן פעם נוספת, כדי להמשיך בסיפור. אולם, שיטה זו קצת קשה, שכן מדוע התורה בכלל כתבה על הנחת האדם בגן עדן לפני שתיארה את הגן. אפשר היה לתאר את יצירת האדם, לעבור לתיאור הגן ואז לתאר פעם אחת בלבד את הנחת האדם בגן עדן, ולא היה חסר לנו דבר בסיפור. מדוע צריך לספר על הנחת האדם, להפסיק, ולחזור ולתאר שוב את הנחת האדם?
אפשרות אחרת להשיב היא לומר שהתורה מתארת את אותה עובדה בשני היבטים שונים, וכל תיאור הוא היבט שונה של אותה פעולה. בפעולת ההנחה בגן עדן ניתן לראות היבט פשוט – האדם מקבל מקום להיות בו, וזהו מקום מיוחד – גן עדן. ברם, ישנו היבט נוסף, והוא שהגן עם הייחוד שלו קיבל לתוכו תושב. האדם קיבל מקום, והגן קיבל תושב, עלינו לבדוק האם רעיון זה מסתדר בפסוקים.
בפסוק ט”ו כתוב “ויקח ה’ אלוקים את האדם ויניחהו בגו עדן לעבדה ולשמרה”. מהיכן לקחו? לקחו מהמקום שבו הוא נוצר בפסוק ד’ – “וייצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים…” ואם כן, אחרי יצירת האדם הקב”ה לוקחו ומניחו בגן עדן.
באמצע מספרים לנו על בריאת הגן כדי שנבין היכן מניחים את האדם. אבל מצד התיאור שנושאו הוא האדם,אנו רואים שה’ יוצרו ומניחו בגן עדן.
מצד שני פסוקים ח’-י”ד הם תיאור של הגן, ובגן כמה מעלות עץ החיים וכו’ ובין המעלות יש אדם החי בגן.
אם כן לפנינו שני תיאורים: אחד נושאו האדם ובנוסף מתארים את מקומו, והשני תיאורו של הגן ובו מסופר על האדם מתגורר בו.
השאלה עכשיו היא האם יש חשיבות לשני התיאורים הללו?
ברור שיש חשיבות לתיאור הגן כמקומו של האדם, החשיבות של תיאור הגן היא, שזהו גן מיוחד שאיננו כשאר מקומות. וזאת בכמה וכמה נתונים ביניהם אחד בולט, המתגלה בהמשך בפרק ג’ פסוק ח’ “וישמעו את קול ה’ אלוקים מתהלך בגן לרוח היום” – מעלת גן עדן היא שנוכחות שכינה מורגשת בה. ואל יהי הדבר קל בעינינו שהרי ברכה זו היא תכלית הברכות בפרשת בחוקותי. אחרי כל הברכות שם מופיע “והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים…” (ויקרא כה, יב). ורש”י שם אומר: “אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני”. רש”י מתאר את מה שקורה בפרק ב’. ה’ מתהלך בגן עדן וזוהי תכלית הברכות, לחזור למצב זה. רש”י מוסיף “ולא תהיו מזדעזעים ממני”, בתיאור בפרק ג’ האדם מזדעזע (פסוק ח) לפי שהאדם חטא, אבל תיאור הברכות הוא עולם שבו נוכחות שכינה מורגשת והאדם נמצא במצב שהוא אינו מזדעזע מכך, מצב של לפני החטא, ולכן האדם יכול להשאר במצב של נוכחות שכינה. זהו המצב שאליו אנו חותרים בכל מהלך ההיסטוריה.
האם יש חשיבות ומשמעות לעובדה שהגן קיבל אדם?
אם הגענו למסקנה שזהו מקום מיוחד שיש בו נוכחות שכינה, הרי שזהו מקום שאיננו יכול לקבל כל אחד, וממילא יש חשיבות לספר לנו מי גר במקום הזה. מקום שיש בו נוכחות שכינה מבקש דיירים שידורו בתוכו – “תכלית הטוב להיטיב” – ויש חשיבות לספר לנו, שהמקום קיבל דייר, שהמקום יוכל להנות אותו מטובו.
ב.
בסופו של דבר האדם נכשל וגורש. הגירוש גם הוא מסופר פעמיים:
“וישלחהו ה’ אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים” (ג, כג-כד)
תיאור ראשון: “וישלחהו ה’ אלוקים” (כג) ותיאור שני: “ויגרש את האדם…” (כד), אמנם אין הבדל מכריע בין לשלח ובין לגרש. ההבדל העיקרי איננו בפועל ג.ר.ש. או ש.ל.ח. אלא בפסוק כולו. בפסוק כג יש שילוח מגן עדן ותוצאתו – האדם נשלח לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. בפסוק כ”ד יש גם כן תוצאה “וישכן ה, אלוקים…” אמנם תוצאה אבל לא תוצאה בהקשר לאדם, אלא תוצאה מסוג אחר – מה קרה לגן. ואם כן ניתן להציע שפסוק כ”ג מתאר את הגירוש מנקודת מבטו של האדם. האדם היה כאחד ממנו ולכן נשלח בחזרה אל האדמה אשר לוקח משם. היה לו מקום מיוחד – גן עדן, והוא הפסיד מקום זה וקיבל מקום אחר, ללא ייחוד – האדמה אשר לוקח משם, ובפסוק כ”ד ההסתכלות היא על הגן, האדם גורש משם ולגן אין דיירים חדשים, שהרי אי אפשר לתת דיירים חדשים שיהנו מעץ החיים, שיהנו מהגן, אלא יש כרובים שישמרו עליו.
ג.
האם ישנו קו המחבר בין הנחת האדם בפרק בי לגירושו בפרק ג’?
ראינו את יצירת האדם ולקיחתו מהמקום שבו הוא נוצר אל גן עדן לעבדה ולשמרה (ב’; ז’,ס”ו), וכנגד זה מופיע שילוחו בפרק ג’ (כ”ג) שילוח מגן עדן בחזרה אל האדמה אשר לוקח משם, במקום לעבוד ולשמור את הגן הוא נשלח לעבוד את האדמה אשר לוקה משם זוהי סגירת מעגל, לקיחת האדם מהמקום שבו נוצר, הנחתו בגן לעבדה ושילוחו מהגן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, מקום ללא כל ייחוד. בפסוק כ”ד בפרק ג’ אנו רואים המשך של תיאור הגן המשך להנחת האדם בתוכו בפרק ב’ – כשם שראינו שה’ נוטע גן בעדן מקדם וישם שם את האדם, עתה אנו רואים שה’ משכן את הכרובים מקדם לגן עדן, אבל ברור שאין תחליף לאדם, אלא יש כרובים ששומרים על האדם.
אם כן התיאור הוא של אותה פעולה, אבל משתי זוויות, ואנו רואים שהכרובים והחרב הם מצב זמני וממילא, גם מצבו של האדם וגירושו הם זמניים, ומצב זה דורש תיקון.
ד.
בלי להאריך ברור מלשון התורה שסגירת המעגל היא בבחירת אברהם ואמירת “לך-לך מארצך…” שוב יש בחירה של אדם מסויים והעברתו למקום מיוחד, ניתן לדייק זאת גם מלשון התורה שם. כניסת אברהם לארץ ישראל היא השלמת התהליך וכך נאמר בספר דברים:
“מעונה אלוקי קדם ומתחת זרועות עולם ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב…”
כשם שמגרשים את האדם ומשכינים את הכרובים בחטא האדם. עתידים להגיע למצב שמגרשים את האויב ומשכינים את ישראל – פעולה הפוכה, לכך רומז הרמב”ן בהקדמתו בתחילת בראשית שכניסת ישראל לארצו היא כנגד יציאת האדם מהגן ותיקון הגירוש.
אם נקבל הנחה זו, עלינו לראות גם בכניסת ישראל לארצו שני ממדים. מחד – העם מקבל ארץ הראויה לו ובה ימלא את יעודו. ומאידך, הארץ מקבלת עם שיהנה מטובה, ועם אחר אינו ראוי לכך. וכן להיפך, בגירוש ישראל מארצו גם עליו להיות כפול – הארץ מאבדת את העם, והעם את הארץ, אפשר לראות ממדים אלו בפסוקי הקללה, המדברים על העם ללא ארצו ועל הארץ נטולת העם:
“ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך…” (דברים כ”ח, ס”ה) – העם לא מסוגל בלי ארצו.
ומצד שני: “והשימותי אני את הארץ ושפמו עליה אויבכם היושבים בה” (ויקרא כ”ו, ל”ה) – הארץ אינה יכולה בלי העם, וגם על כך עמד הרמב”ן שם.
האם יש ראיה לכך שגם בכניסת ישראל לארצו יש את שני הממדים – העם נכנס לארץ והארץ מקבלת עם?
ישנו פרק מפורש ביחזקאל העוסק בכך – פרק ל”ו. בתחילת הפרק יחזקאל מנבא אל הרי ישראל, נבואה העומדת בניגוד לנבואה בפרק ל”ה שם הנבואה היא על הר שעיר. תוכן הנבואה: מתוך שהאויב שמח על הרי יהודה – האויב רוצה לירש את ההרים – “ובמות עולם למורשה היתה לנו” – האויב חושב לירש את ישראל עם הגלות ועל כך הם שמחים. לכך הקב”ה מוסר נבואה שתוכנה שההרים ישאו פרי לעם ישראל, ומנגד הגויים ישאו כלימה. כלימת הגויים היא בניגוד לדבריהם, שהרי בזיון לארץ שהיא תתיישב על ידי אותם גויים, כי הארץ היא מקום מיוחד, הדורש אומה מסויימת וכל אומה אחרת היא בזיון לארץ, וזה פירוש פסוק ו’: “יען כלימת גויים נשאתם” – הפונה להרי ישראל.
הנבואה השנייה באותו פרק היא נבואה מקבילה – קיבוץ ישראל והכנסתו לארצו. קודם דובר על ההרים שישאו פרי, ועתה “וקראתי לדגן והרבתי…”. חלק ראשון מופנה אל הרי ישראל והחלק השני פונה אל בית ישראל. מצד אחד חזרת ישראל לארצו, ומאידך הארץ מקבלת עם הראוי לה. הנימוק בשני החלקים הוא אותו נימוק – מפני שהגויים אמרו כך וכך יש חלול ה’ בכך שארץ ה’ נעזבה, וכשעם ישראל נמצא מחוץ לארצו, כפי שמופיע שם (ל”ו, כ’ – כ”א ועוד בהמשך הפרק שם).
ראינו שגן עדן בתורה מתגלגל אחר כך בכניסת ישראל לארצו. אבל התורה אינה מזכירה את גן עדן כפי שידוע לנו מספרות חז”ל – עולם הנשמות, אלא רק ברכות ארציות “ונתתי גשמיכם…”, ומסביר הרמב”ן שיש חידוש גדול בכך שהשכר יהיה בעולם הזה, כי זהו נס – שחוקי הטבע תלויים בקיום המצוות, אבל העובדה שנשמתו של האדם, שהיא חלק א-לוה מפעל “ויפח באפיו נשמת חיים”, שהיא איננה כלה אין בזה חידוש. וצריך להוסיף שהממד של ירידת גשמים וברכות ארציות הוא חלק מהברכות שבסופן מופיעה הישיבה בארץ. לדוגמא בפרשת בחוקותי: “וישבתם לבטח בארצכם” ואחר כך: “והתהלכתי בתוככם”. ופירש הרמב”ן שעיקר שכינה בתחתונים. ומטרת הקב”ה היא שיהיה עם שישב בארצו, יהנה מטובה, יחיה בהשראת שכינה ויונהג על ידה. זוהי מטרת הקב”ה והיא מטרת הברכות הארציות – שיכון האדם בגן העדן המקראי.
ומדוע במקרא איך זכר לגן העדן של עולם הנשמות, ובספרות חז”ל גן עדן מופיע אחרת? ייתכן שהדבר תלוי ברקע עליו מדברים, התורה שבכתב מדברת על יצירת עם והברכות הן אל עם לעומת חז”ל, העוסקים בתקופות של גלות וביטול הממלכתיות שם מדגישים את העולם האישי, את גן העדן האישי וההקשר מחייב את ההדגשים, אחד מדבר על בניית אומה ושם עוסקים בארץ שהיא בתפקיד הגן, וכשעוסקים בגלות מדברים יותר על ההיבט האישי.
ובתקופתנו של התחדשות שיבת האומה לארצה יש מקום לשוב ולהדגיש את גן העדן שבעולם הזה כבתורה שבכתב – ארץ שיש בה נוכחות שכינה והנהגה אלוקית לעם היושב בתוכה.
דברים יותר על ההיבט האישי.
ובתקופתנו של התחדשות שיבת האומה לארצה יש מקום לשוב ולהדגיש את גן העדן שבעולם הזה כבתורה שבכתב – ארץ שיש בה נוכחות שכינה והנהגה אלוקית לעם היושב בתוכה.
