תפילת ‘וּנְתַנֶּה תֹּקֶף’…
תְּפִלַּת ‘וּנְתַנֶּה תֹּקֶף’ נֶאֱמֶרֶת בְּחֵלֶק מִקְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי תְּפִלַּת מוּסָף.
וּנְתַנֶהּ תּוֹקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נּוֹרָא וְאָיוֹם וּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וִיכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֶׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָין וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וְעֵד וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת וּמֵאֵלָיו יִקָרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה יִשָּׁמַע וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן, וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן וְיֹּאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעֲבְרוּן לְפָנֶיךָ כִבְנֵי מָרוֹן כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיוֹתֶךָ וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן, וּבְיּוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן כַּמָּה יַעֲבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן מִי יִחְיֶּה וּמִי יָמוּת מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ מִי בַּמַיִם וּמִי בָּאֵשׁ מִי בַּחֶרֶב וּמִי בַּחַיָּה, מִי בְּרַעַשׁ וּמִי בַּמַּגֵּפָה מִי יָנוּחַ וּמִי יָנּוּעַ, מִי יִשָׁקֵט וּמִי יִטָרֵף מִי יִשָׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר מִי יֵעָשִׁר וּמִי יֵעָנִי מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְהִלָּתְךָ, קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וָחָיָה וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ, אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ אֱמֶת כִּי אַתָּה יוֹצְרָם וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כֶחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל וּכְצֵל עוֹבֵר וְכֶעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָם
אֵין קִצְבָה לִשְׁנוֹתֶיךָ וְאֵין קֵץ לְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵילוּם שְׁמֶךָ שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְמֶךָ בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ
ישנו מקור על על רבי אמנון ממגנצא שמייחסים אליו את חיבור התפילה ‘ונתנה תוקף’:
1. מתוך ‘אור זרוע’ הלכות ראש השנה- סיפורו של רבי אמנון ממגנצא
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אַמְנוֹן מִמָּגֶנְצָא, שֶׁהָיָה גְּדוֹל הַדּוֹר וְעָשִׁיר וּמְיֻחָס וִיפֵה תֹּאַר וִיפֵה מַרְאֶה,
וְהֵחֵלּוּ הַשָּׂרִים וְהַהֶגְמוֹן (שֶׁל הַגּוֹיִים) לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּהֲפֹךְ לְדָתָם (לִהְיוֹת נוֹצְרִי),
וַיְּמָאֵן לִשְׁמֹעַ לָהֶם.
וַיְהִי כְּדָבְּרָם אֵלָיו יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע לָהֶם, וַיִפְצַר בּוֹ הַהֶגְמוֹן.
וַיְהִי כְּהַיּוֹם בְּהַחְזִיקָם עָלָיו (לְאַחַר שֶׁלָּחֲצוּ עָלָיו מְאֹד), וַיֹאמֶר:
‘חָפֵץ אֲנִי לְהִוָּעֵץ וְלַחְשֹׁב עַל הַדָּבָר עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים’,
וּכְדֵי לִדְחוֹתָם מֵעָלָיו אָמַר כֵּן (לֹא הִתְלַבֵּט בֶּאֱמֶת, אֶלָּא רָצָה רַק שֶׁיַּנִּיחוּ לוֹ).
וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא, שָׂם הַדָּבָר לְלִבּוֹ עַל אֲשֶׁר יָצָא מִפִּיו לְשׁוֹן סָפֵק לִכְפֹּר בֵּאלֹקִים חַיִּים, וַיָבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא אָבָה לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְנֶחְלָה (חָלָה מֵרֹב צַעַר עַל תְּשׁוּבָתוֹ).
וַיָבוֹאוּ כָּל קְרוֹבָיו וְאוֹהֲבָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֵבְךְּ וְיִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתוֹ כּוֹאֵב וְדוֹאֵג, וַיִשְׁלָח הַהֶגְמוֹן אַחֲרָיו (לִקְרֹא לוֹ),
וַיֹאמֶר (רַבִּי אַמְנוֹן): ‘לֹא אֵלֵךְ’ (אֵינֶנִּי מוּכָן לָבוֹא).
וַיוֹסֵף עוֹד הַצַּר שְׁלוֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה – וַיְמָאֵן לָלֶכֶת אֵלָיו.
וַיֹאמֶר הַהֶגְמוֹן: מַהֲרוּ אֶת אַמְנוֹן לַהֲבִיאוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ! וַיְמַהֲרוּ וַיָבִיאוּ אוֹתוֹ.
וַיֹאמֶר לוֹ: מַה זֹּאת אַמְנוֹן, לָמָּה לֹא בָּאתָ אֵלַי לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יָעַדְתָּ לִי לְהִוָּעֵץ וּלְהָשִׁיב לִי דָּבָר וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי?
וַיַעַן וַיֹאמֶר אַמְנוֹן: אֲנִי אֶת מִשְׁפָּטִי אֶחְרֹץ: ‘כִּי הַלָּשׁוֹן אֲשֶׁר דִּבְּרָה וַתְּכַזֵּב לְךָ –
דִּינָהּ לְחָתְכָהּ’! כִּי חָפֵץ הָיָה רַבִּי אַמְנוֹן לְקַדֵּשׁ אֶת ה’ עַל אֲשֶׁר דִּבֵּר סָרָה.
וַיַעַן הַהֶגְמוֹן וַיֹאמֶר: לֹא, כִּי הַלָּשׁוֹן לֹא אֶחְתֹּךְ כִּי הֵיטֵב דִּבְּרָה, אֶלָּא הָרַגְלַיִם אֲשֶׁר לֹא בָּאוּ לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלַי, אֲקַצֵּץ, וְאֶת יֶתֶר חֶלְקֵי הַגּוּף אֲיַסֵּר.
וַיְצַו הַצּוֹרֵר וַיְקַצְּצוּ אֶת פִּרְקֵי אֶצְבְּעוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו. וְעַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק (לִפְנֵי שֶׁחָתְכוּ), הָיוּ שׁוֹאֲלִין לוֹ: ‘הֲתָחְפּוֹץ עוֹד אַמְנוֹן, לַהֲפֹךְ לֶאֱמוּנָתֵנוּ’? וַיֹאמֶר: ‘לֹא’.
וַיְהִי כְּכַלוֹתָם לְקַצֵּץ, צִוָּה הָרָשָׁע לְהַשְׁכִּיב אֶת רַבִּי אַמְנוֹן בְּמָגֵן אֶחָד (עַל מִטָּה), וְכָל פִּרְקֵי אֶצְבְּעוֹתָיו בְּצִדּוֹ, וַיְשָׁלְחֵהוּ לְבֵיתוֹ.
מִשּׁוּם כָּךְ נִקְרָא שְׁמוֹ רַבִּי אַמְנוֹן – כִּי הֶאֱמִין בְּאֵל חַי וְסָבַל עַל אֱמוּנָתוֹ יִסּוּרִין קָשִׁים מֵאַהֲבָה, רַק עַל הַדָּבָר שֶׁיָּצָא מִפִּיו.
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, קָרַב מוֹעֵד וְהִגִּיעַ רֹאשׁ הַשָּׁנָה. בִּקֵּשׁ (רַבִּי אַמְנוֹן) מִקְּרוֹבָיו לָשֵׂאת אוֹתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת עִם כָּל פִּרְקֵי אֶצְבְּעוֹתָיו הַמְּלוּחִים וּלְהַשְׁכִּיבוֹ אֵצֶל שְׁלִיחַ צִבּוּר. וַיַעֲשׂוּ כֵן.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר הַקְּדֻשָּׁה (בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה), אָמַר לוֹ רַבִּי אַמְנוֹן:
‘הַמְתֵּן מְעַט וַאֲקַדֵּשׁ אֶת ה’ הַגָּדוֹל’.
וַיַעַן (רַבִּי אַמְנוֹן) בְּקוֹל רָם: ‘וּבְכֵן לְךָ תַּעֲלֶה קְדֻשָּׁה’, כְּלוֹמַר, שֶׁקִּדַּשְׁתִּי אֶת שִׁמְךָ עַל מַלְכוּתְךָ וְיִחוּדְךָ’, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: ‘וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם’.
אָמַר: ‘אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ’ כְּדֵי לְהַצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין (שֶׁה’ עוֹשֶׂה דִּין צֶדֶק).
וְהִזְכִּיר: ‘וְחוֹתַם יָד כָּל אָדָם בּוֹ וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חַי’, שֶׁכָּךְ נִגְזַר עָלָיו בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה.
וּכְשֶׁגָּמַר כָּל הַסִּלּוּק, נִסְתַּלֵּק וְנֶעֱלַם מִן הָעוֹלָם (נִפְטַר) לְעֵין כָּל וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח
אוֹתוֹ אֱלֹקִים.
אַחַר הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָעֳלָה רַבִּי אַמְנוֹן וְנִתְבַּקֵּשׁ בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, נִרְאָה בְּמַרְאוֹת הַלַּיְלָה (בַּחֲלוֹם) לְרַבִּי קְלוֹנִימוּס וְלִמֵּד לוֹ אֶת הַפִּיּוּט הַהוּא ‘וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם’, וַיְצַו עָלָיו לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ בְּכָל תְּפוּצוֹת הַגּוֹלָה לִהְיוֹת לוֹ עֵד וְזִכָּרוֹן. וַיַּעַשׂ הַגָּאוֹן כֵּן.
על פי המסורת, אדם הראשון עמד לדין בראש השנה, וזה סימן לדורות הבאים:
(מדרש ויקרא רבה פרשה כט פסקה א
תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בְּכ”ה בֶּאֱלוּל נִבְרָא הָעוֹלָם… נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר:
בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה (בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נִבְרָא הָאָדָם):
בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, 1עָלָה בַּמַּחְשָׁבָה (לִבְרֹא אֶת הָאָדָם).
2בַּשְּׁנִיָּה- נִתְיַעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.
בַּשְּׁלִישִׁי- 3כִּנֵּס עֲפָרוֹ… בַּשְּׁבִיעִי- 4נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה.
בַּשְּׁמִינִי- 5הִכְנִיסוֹ לַגַּן. בַּתְּשִׁיעִי- נִצְטַוָּה (שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵעֵץ הַדַּעַת).
בָּעֲשִׂירִי- 6עָבַר (עַל דִּבְרֵי ה’). בְּאֶחָד עָשָׂר- נִדּוֹן (ה’ שָׁפַט אוֹתוֹ).
בִּשְׁנֵים עָשָׂר- יָצָא 7בְּדִימוֹס (ה’ סָלַח לוֹ).
אָמַר הַקָבָּ”ה לָאָדָם: זֶה סִימַן לְבָנֶיךָ, כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְתָּ לְפָנַי בַּדִּין
הַיּוֹם הַזֶּה, וְיָצָאתָ בְּדִימוֹס, כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לַעֲמֹד לְפָנַי בַּדִּין בְּיוֹם זֶה וְיוֹצְאִים לְפָנַי בְּדִימוֹס. אֵימָתַי? “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ…”.
ביאור:
1) עלה במחשבה – ה’ תִּכְנֵן.
2) בשניה – בשעה השניה של היום השישי.
3) כנס עפרו – אסף את העפר שממנו נברא האדם.
4) נפח בו נשמה – נתן בו נשמה והפכו לאדם (חי).
5) הכניסו לגן – לְגַן עֵדֶן.
6) עבר – ואכל מעץ הדעת.
7) בדימוס – נִפְטַרְתָּ מעונש.
