תורת המוציא שם רע
מדרש רבה לפרשת השבוע מביא סיפור מפורסם, ונביא כאן את תרגומו לעברית:
דבר אחר ‘זאת תהיה תורת המצורע’ זהו שנאמר (תהלים ל”ד) ‘מי האיש החפץ חיים’. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: “מי רוצה לקנות סם חיים?” נאספו עליו הקהל. ר’ ינאי היה יושב ולומד תורה בטרקלינו. שמע שהרוכל מכריז “מי רוצה סם חיים”, אמר לו “בוא עלה לכאן, מכור לי”. אמר לו: “לא אתה צריך לי, ולא שכמותך צריכים לי”. הטריח אותו ר’ ינאי לעלות בכל זאת. עלה אליו הרוכל. הוציא לו ספר תהלים, הראה לו פסוק: ‘מי האיש החפץ חיים’ – מה כתוב מיד לאחריו? ‘נצור לשונך מרע… סור מרע ועשה טוב’. אמר ר’ ינאי: אף שלמה מכריז ואומר (משלי כ”א) ‘שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו’. אמר ר’ ינאי: “כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה, ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו – ‘מי האיש החפץ חיים'”, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם ‘זאת תהיה תורת המצורע’ – תורת המוציא שם רע.
ממה התפעל ר’ ינאי? לכאורה הרי כל ימיו היה קורא פסוק זה, וידע שמי שנשמר מלשון הרע זוכה לחיים, ואם כן מה חידש לו הרוכל? והרי גם הרוכל בעצמו אמר לו מראש, שאין לו מה לחדש, שר’ ינאי והדומים לו אינם צריכים את דברי הרוכל, שכן הם תלמידי חכמים היודעים את הפסוק ומבינים את חשיבותה של שמירת הלשון. ויש להבין מהו הדבר שלא ידע ר’ ינאי, וכעת התחדש לו על ידי הרוכל.
ההגדרה שר’ ינאי בעצמו נותן לחידושו של הרוכל היא “כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה, ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו”. מה פירוש ‘היכן הוא פשוט’? למילה ‘פשוט’ ישנם שני מובנים: האחד – דבר פשוט, שאינו מורכב מדי, מסובך או עמוק; והמובן השני – דבר שידוע לכל, שפשט והתפרסם בציבור.
כאן נראה שניתן להשתמש בשני המובנים של המילה: ר’ ינאי מתפעל מכך שאפילו הרוכל, שאינו תלמיד חכם ובקיא בתורה, אפילו הוא יודע ששמירה מלשון הרע מביאה חיים – ואם אפילו הרוכל יודע זאת, מתגלה שזהו דבר פשוט בשני המובנים: דבר שהתפשט ונודע לכולם, ודבר שאינו מסובך ומורכב מדי להבנה.
אל חובת שמירת הלשון ניתן להתייחס בשתי גישות: ניתן לראות מצווה זו כאחת ממצוות התורה, שעלינו לשמור אותה כיוון שכך ציווה אותנו ריבונו של עולם. אולם ניתן לראות מצווה זו גם באור נוסף: הרצון של האדם לשמור על פיו ולשונו הוא גם רצון טבעי, בבחינת דרך ארץ שקדמה לתורה. גם אילו לא ניתנה תורה, וגם אילו לא ציווה אותנו הקב”ה באיסור לשון הרע, זה דבר ברור וטבעי לאדם שלא לדבר לשון הרע או שקר, אם הוא חפץ חיים. כל מי שעיניים פקוחות לו, רואה ומרגיש בחוש טבעי שההסתכלות השלילית על העולם מביאה את האדם לדכדוך, לעצב, לעצבנות ולכעס. בעולם יש חצי כוס מלאה וגם חצי כוס ריקה – על מה אנו מביטים? אם בכל דבר אנו רואים את החסרונות, נראה את החסרונות גם בחבר, גם בבני משפחתנו, גם בעצמנו! וללא ספק נחייה מתוך מרה שחורה. האמת היא שהאלוקים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים – האדם ביסודו הוא טוב, ולכן כאשר אנו מביטים בזולת או בעצמנו, אנחנו צריכים להבחין בצדדים הטובים שבו, ולדעת שזוהי אישיותו האמיתית. כל השלילה שאנו רואים בו אינה אלא קליפות שמכסות על פנימיותו.
זהו החידוש שחידש הרוכל לר’ ינאי. תחילה אמר הרוכל לר’ ינאי שאין לו צורך בסם החיים הזה, שכן הוא לומד תורה ומכיר את מצוות לשון הרע מצד החיוב כשאר המצוות. החידוש שהתחדש לר’ ינאי הוא שמצווה זו היא גם דבר טבעי, אנושי – שמי שחפץ חיים, מי שחפץ לשמור על איכות חיים – שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו.
