שאלות רבות מעלה מפגש זה בין דוד ומיכל. נדמה כי מיכל מגיע טעונה למפגש עם דוד ושופכת עליו את כל מרירותה. מה יושב על ליבה של מיכל? האם טענתה כלפי דוד מסתירה מאחוריה תסכול מצטבר או שבאמת מה שראתה מיכל הוא זה אשר חרה לה? האם הלעג מבטא את תפיסת המלוכה של בית שאול? או שהוא מתוך דאגה כנה לכבודו של דוד מלך ישראל?
רבו הפרשנויות אשר עסקו בשאלה מה גרם למיכל ללעוג ולזלזל כך בדוד בעלה. שטיינזלץ תולה את הדבר במוצאה האצילי אשר הביא אותה להתנשא מעל דוד. בדבריו הוא מסביר כי מפגש זה בין דוד ומיכל, מביא עימו עימות חזיתי בין דמויותיהם המנוגדות. מיכל היא בת אצולה בכל נימי נפשה. אין היא יכולה להעלות על דעתה כי מלך ישראל יתנהג בצורה שאינה מאופקת בפני נתיניו. לדידה מלך צריך לשמור על כבודו בפני נתיניו. עליו להיות מורם מעם, מאופק ושולט ברגשותיו. אין היא מתייחסת כלל לגודל המאורע וחשיבותו- העלאת ארון ה’ לירושלים. מיכל רואה רק את כבוד המלכות שחולל, ותגובתה לכך בהתאם.
שטיינזלץ מוסיף ומסביר את גישתו של דוד, ומניעיו להתנהגותו. דוד, רועה צאן פשוט שהתמנה להיות מלך ישראל. אדם ארצי, פשוט, אך יחד עם זאת לוהט ומלא התלהבות. דוד אינו דבק בגינוני המלכות. לדידו שמחת העלאת הארון לירושלים היא שמחת העם כולו, וכמובן גם שמחתו. כאשר מדובר בשמחה לפני ה’, אין הפרדה בינו לבין פשוטי העם. כולם שווים בפני המקום. אין זה הזמן והמקום לגינוני כבוד, כאשר שמחים בשמחתו של ה’.
כאשר מטיחה בו מיכל את טענותיה, עונה לה דוד ומציג את דעתו ללא רחמים. וכך כותב שטיינזלץ:
..דוד מעמיד את שני הצדדים זה לעומת זה. הוא מעמיד באופן בולט מאוד את עצמו, ואת בחירתו למלך, לאו דווקא כנגד מיכל, כי אם באורח אופייני, כנגד מיכל ובית אביה. הוא טוען שהבחירה האלוהית היא דווקא באיש כמוהו, איש המבטא את התחושות האמתיות, את הרגשות- הלב הנכונות, את ההתרגשות, את היכולת לרדת- אבל לא להישבר, היכולת לשאת קשיים, ויחד עם זאת לדעת לשמוח, לדעת להתבטא, לדעת לגלות את עצמו, וכל זאת- לעומת בית שאול.[1]
קיל ובר-אפרת[2] מפרשים בדרכו של שטיינזלץ וטוענים שמידת הגאווה הטבועה במיכל, כבת למשפחת מלוכה, היא זו אשר גורמת למיכל ללעוג לדוד הרוקד ומפזז בפני ארון ה’ שלא כראוי למלך ישראל, לדעתה. לעומתם, זקוביץ[3] טוען כי הבוז שמפגינה מיכל כלפי דוד נובע מהכעס והרצון לנקום את כבודו המושפל של אביה.
בן איון[4] עוסק בניתוח דמותה של מיכל, ומנסה להסביר את מניעיה הרגשיים והפסיכולוגיים. לדידו מיכל עברה משבר נפשי קשה כאשר ננטשה על ידי בעלה- האיש אותו אהבה אהבת נפש , ניתנה לאחר, ובפתאומיות הוחזרה לבעלה הראשון. משבר זה הפך את מיכל מאישה אוהבת ודואגת לדוד בעלה, לאישה מרירה וכועסת אשר שופכת את מרירותה וכעסה על ראש בעלה.[5]
אומנם בדבר מניעיה של מיכל נחלקו הפרשנויות, אך כולם הסכימו כי התוצאה הישירה של לעג זה היה גורלה של מיכל- לא היו לה ילדים עד יום מותה. נראה כי גורלה של מיכל מושפע ישירות ממעשיה, וכי לכל מעשה, טוב או רע, יש מחיר.
לפני העיסוק בתוצאות מעשיה של מיכל, נשוב וננסה להבין את הלך הדברים בין דוד ומיכל.
” וַיָּשָׁב דָּוִד, לְבָרֵךְ אֶת-בֵּיתוֹ; וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-מִיכַל, לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ, לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם ה’ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְשִׂחַקְתִּי, לִפְנֵי ה’. כב וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה”. (שמואל ב, כ”ו, כ-כא)
מעיון בפסוקים מצאו חכמים כי נקודת המחלוקת העומדת בבסיס וויכוח זה, היא כבודה של מלכות בשר ודם מול כבוד מלכות שמיים.
וכך לשון המדרש: “אמרה לו: היום נגלה כבודו של אבא. בוא וראה מה בינך ובין אבא. כל בית אבי היו צנועים וקדושים. אמרו עליו, על בית שאול, שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם”.
ותשובתו של דוד:
“של בית אביך היו מבקשין כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן, אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים… אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצוות יותר מדוד. הדא הוא דכתיב, דהוה אמר לפני אלקים: ה’ לא גבה ליבי– בשעה שמשחני שאול למלך, ולא רמו עיני– בשעה שהרגתי לגלית, ולא הלכתי בגדולות– בשעה שהעליתי את הארון, ובנפלאות ממני– בשעה שהחזירוני למלכותי, אם לא שויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו– כשם שהתינוק הזה אינו מתבייש להתגלות לפני אימו, כך שיוויתי נפשי לפניך, שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך… מכאן אתה למד שאין אדם רשאי לנהוג גאווה לפני המקום, אלא צריך להתבזות על כבודו” (במדבר רבה פרשה ד’, פסקה כ [מהדורת וילנא- זכר חנוך]).
שאול צדיק וישר אך שומר על כבודו ואינו מוכן להתבזות לשם כבוד שמיים. דוד לעומתו, מוחל על כבודו ומתבטל כלפי שמיים לחלוטין. אלו שתי גישות שונות בעבודת ה’, ומיכל, ביתו של שאול, גם לאחר נישואיה לדוד ממשיכה לאחוז בדרך בה התחנכה בבית אביה. מיכל אינה מסכימה עם גישתו של דוד ודרך עבודת ה’ שלו, היא גורסת כי מלך צריך להיות מאופק ושולט ברגשותיו ואינו יכול לבטל את כבודו אפילו אם מדובר על ביטול בפני כבוד שמיים.[1]
[1] אריאל, י’, עוז מלך: עיונים בספר שמואל, מדרשת הגולן, חיספין (1994).
