ייחודו של האדם הוא שנוסף למערכת הטבעית של ההעדפות,
שהיא הביטוי של הנפש, יש לו גם נשמה המעניקה לו יכולת בחירה חופשית.
האנשים על גשר ברוקלין עמדו בהתרגשות ובסערת רגשות עזה מתוך חוסר אונים. עשרות מטרים מתחתיהם, במים הקרים של נהר האיסט ריבר, נאבק על חייו נער שהתקשה להתמודד מול הזרם. לפתע, נראה אדם קופץ מהגשר באומץ לב מיוחד במינו. לאחר ששרד את הנפילה, שחה אל הנער ובמאמצים מרובים הוציא אותו לחוף מבטחים. עיתונאי נרגש שאל את המציל אמיץ הלב מה הוא מרגיש. כשכולו רועד מזעם כבוש ענה לו: “אני רוצה לתפוס את האיש שדחף אותי מהגשר…”
מעשה טוב הנעשה מתוך שיקול דעת ובחירה חופשית, הוא מעשה מוסרי הראוי להערכה. מעשה הנעשה בעל כרחו של האדם ושלא מתוך בחירה, לעתים אף אינו מתייחס אל האדם העושה אותו. באופן דומה, מעשה הנעשה מתוך מילוי צרכים אישיים הוא מעשה טבעי ולגיטימי, אך אין בו היבט מוסרי. הליכה לסרט או למכון כושר, טיפול רפואי או מפגש חברתי – אם אין שאלה מוסרית מעורבת בהם, אלא טובת הנאה עצמית, אינם עניין לבחירה חופשית אלא להעדפה אישית. בפעולות אלו קנה המידה להחלטה הוא: אני והתועלת שלי. ההחלטות הן סובייקטיביות במהותן העקרונית. המאפיין אותן הוא מרחב פעולה של ‘אני-כאן-עכשיו’.
בשאלות מוסריות עומדת על הפרק הכרעה בין צורך שלי לבין ערך מוסרי. הצורך הוא טבעי, ואילו הערך מצריך אמונה בערכו. הוא, כביכול, ניצב מול האדם וזוהר באור יקרות בעל חשיבות רוחנית, שראוי להקריב ולהתאמץ עבורו. הבחירה בערך היא החלטה שכלית רוחנית, מתוך אמונה בערכו ובתרומתו הרוחנית לחיינו.
ברוב הדילמות בחיינו יכולות להיות נקודות מבט שונות. אדם מחפש עבודה ומציעים לו להיות עובד שכיר בשכר גבוה או להיות סוכן מכירות עצמאי ולקבל תגמול כספי נמוך יותר. מנקודת מבט אחת הוא יעדיף להרוויח יותר. מנקודת מבט אחרת יתכן שיעדיף להיות עצמאי ולהרוויח פחות. אך לעתים קיימת נקודת מבט אחרת: הוא יודע באופן ברור שבעבודתו כסוכן מכירות יש מרכיב לא מבוטל של הטעיית לקוחות ואי גילוי נאות של הנתונים. במקרה כזה, תעלה השאלה: האם יבחר בעבודה לא מאתגרת, ואף משעממת, אבל נקייה מפגמים מוסריים, או שיתעלם מקול מצפונו ויבחר בעבודה המפוקפקת משיקולים של עצמאות ושל נוחות. באותה סיטואציה קיימת הזדמנות לבחור בחירה מוסרית.
בחירה חופשית כוללת לא רק את היכולת לקבל החלטות מוסריות, אלא גם את הסיבה לכך שאדם נחשב כאחראי למעשיו. על נקלה ניתן להבין שיש הבדל מהותי בין אדם בריא המפריע לקונצרט מוסיקלי כתוצאה מהתקף של שיעולים קולניים ממושכים, לבין אדם שהטלפון הסלולארי שלו מצטרף לכלי הנגינה בקונצרט. התקף שיעול הוא תופעה בלתי צפויה ובלתי נשלטת. ה”אדם” אינו הפועל, אלא תהליכים טבעיים משתלטים עליו. לעומתו, השני היה צריך לזכור לנתק את הטלפון בכניסה לאולם הקונצרטים. מכיוון שהיתה לו אפשרות לחשוב מראש ולשקול שמא תיגרם הפרעה והוא לא עשה זאת, הוא נחשב לאחראי להפרעה.
נמצא, אם כן, שאדם אחראי למעשיו רק אם הוא בעל בחירה חופשית. כך מקובל גם במערכת המשפטית. אדם שפעל תחת דחף שאיננו בר כיבוש, אינו בר ענישה על חטאו. לא זו בלבד שאדם המשולל בחירה חופשית אינו אחראי למעשיו, אלא שגם אין משמעות לפעולותיו. שהרי, אם פעולותיו הן תולדה של מנגנונים טבעיים, אין הוא אלא מכונה ביולוגית מתוחכמת שפעולותיה הן תוצאה מוכרחת של מבנה פנימי (גנטי או פסיכולוגי) ותנאי סביבה משתנים. כאלה הם בדיוק הרובוטים דמויי האדם, עליהם כתב סופר המדע הבדיוני פרופ’ א. אסימוב. הם בעלי אינטליגנציה וידע העולים על בני האדם, ובעלי התנהגות שלמראית עין אינה שונה מבני האדם, במערכת של העדפות ושל תפקוד. החיסרון היחיד הוא שהם מתוכנתים. אישיותם ותגובותיהם אינם אלא מערכות מורכבות המתפקדות בתוך מספר עצום של משתנים, ולכן הן עשירות בצורות התנהגות, אך אין להם בחירה חופשית.
התורה והבחירה
ראשית, ברצוננו לדון בשאלה כיצד תתכן בחירה במערכות סיבתיות. בתלמוד מובא דיאלוג מדהים, הנשמע כאילו נלקח מהוויכוחים באקדמיה כיום. בוויכוח של אנטונינוס, קיסר רומא, עם רבי יהודה הנשיא, טען הקיסר שלא יתכן שהאדם יהיה אחראי למעשיו. הטעם הוא, שלגוף טבע משלו, לפיו הוא מוכרח לפעול. גם לנשמה תכונה רוחנית קבועה לפי טבעה, וגם הביטוי שלה אינו בשליטתנו. מכאן, שלא יתכן שיצטרך האדם לתת דין וחשבון על מעשים שאינם בבחירתו:
“אמר לו אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין. איך? גוף אומר – נשמה חטאה, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר; ונשמה אומרת – גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו, הריני פורחת באוויר כצפור. “אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיו בו ביכורות נאות (פירות שהתבכרו), והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא… לימים, בא בעל פרדס. אמר להם: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עיניים לראות? מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד! אף הקב”ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר: ‘יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו’ (תהלים נ”ד). יקרא אל השמים מעל זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו – זה הגוף”.
במשל נפלא זה הגוף משול לעיוור. הנפש – האגו נפעל מתוך דחפים וצרכים של ‘אני-כאן-עכשיו’. אדם רוצה לעשן בגלל ההנאה של עכשיו, בלי שהאגו מכיר בנזק העתידי. הגוף הוא בעל כוחות לביצוע, אך הוא רואה רק את ההווה. אין לו שיקול דעת מוסרי, אלא רק תועלתי. הנשמה רואה את העתיד, וצרכיה ורצונותיה הם במישור של ‘אחדות-שלמות-נצח’. לפי רבי יהודה הנשיא, אמנם כל אחת מהישויות, הגוף והנשמה – בעלי תכונות קבועות ובלתי ניתנות לשליטתנו, אך הצירוף ההוליסטי של שניהם יחד יוצר מערכת חדשה, שתכונותיה הן יותר מסך כל המרכיבים!
נמצא, שהנפש מושכת לכיוון שלה, והנשמה מושכת לכיוון שלה, ודברים אלו אינם תלויים בנו. אולם בידינו ניתנה ההכרעה למי מהם למסור את ההגה של כוחותינו ושל מעשינו באותו רגע! אמנם אין לי אפשרות להחליט להפסיק לכעוס ולרצות לנקום, וגם אין לי שליטה על הקול הפנימי הקורא לי “להיות בן אדם”, אך בידי לבחור האם לתת לכעס להפעיל אותי או לתת לשיקול הדעת להביא אותי לריסון עצמי ואולי אפילו לסליחה ולוויתור.
נוכל להשתמש במשל פשוט כדי להדגים טיעון זה. נתבונן במטוס הטס באוויר. כוח הכובד מושך אותו כלפי מטה וכוח העילוי דוחף אותו כלפי מעלה. כאשר הטייס מטה את מוט ההיגוי כלפי מטה, המטוס מנמיך בהשפעת כוח הכובד, וכאשר הטייס מושך אליו את מוט ההיגוי, המטוס עולה בהשפעת כוח העילוי. הטייס הוא המחליט על האיזון בין הכוחות.
