24.12.2017

אל מול ממלכתו הנחלשת של שאול, הולך דוד ומתחזק מיום ליום, עד שמתמנה למלך על כל ישראל.
עם עלייתו למלכות, רוצה דוד להשיב לירושלים את ארון ה’. דוד מכנס את כל העם, והתהלוכה החגיגית המלווה את ארון ה’, יוצאת מבית אבינדב אשר בגבעה. ארון ה’ מונח על העגלה, אחיו ועוזה בני אבינדב נוהגים בה, והבקר נושא אותה. דוד וכל העם משחקים, שרים ומרקדים לפני ה’, מתוך שמחה גדולה.
לפתע נוטה העגלה על צידה והארון כמעט ונשמט ממנה, עוזה מושיט את ידו לאחוז את ארון ה’ בכדי שלא ייפול ארצה, אך הדבר מכעיס את ה’ ועוזה נופל מת במקום. לדוד חורה מאוד על אשר ארע, והוא קורא שם למקום- פרץ עוזה, על שם הפרץ שפרץ אלוקים בעוזה.
דוד נתקף פחד ואינו רוצה להביא את ארון ה’ לביתו בעיר דוד. השיירה פונה מדרכה ומפקידה את ארון ה’ בביתו של עובד-אדום הגיתי. הארון נמצא בבית עובד-אדום הגיתי שלושה חודשים, ובית זה מתברך בכל. דוד שומע כי ארון ה’ מביא ברכה לבית עובד-אדום הגיתי, ומחליט כי הגיעה הזמן להעלות את הארון לביתו אשר בירושלים. דוד לומד לקחים מן הניסיון הראשון של העלאת ארון ה’, ומנהיג כללים חדשים בנוגע למאורע.  הפעם יורשו להתקרב לארון רק לווים אשר טבלו והתקדשו, מתוך יראה וכבוד למקום. במהלך העלייה לירושלים יוקרבו קורבנות לכבודו של ה’, ואווירת השמחה תהייה מתוך יראה.
בפרק זה שוב נפגשים דוד ומיכל. אך הפעם זהו מפגש חזיתי זה מול זה בעוצמה גדולה. מיכל הנשקפת בעד החלון, רואה את דוד מפזז ומכרכר לפני ה’, לועגת ובזה לו על מעשיו. דוד מצדו אינו נשאר חייב ומזכיר לה את מוצאה, ואת גורלו של בית אביה. מיכל נענשת על דבריה ועליה נכתב “ולמיכל בת שאול לא היה ילד עד יום מותה”.

“…וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיַּעַל אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד–בְּשִׂמְחָה.  וַיְהִי, כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן-ה’–שִׁשָּׁה צְעָדִים:  וַיִּזְבַּח שׁוֹר, וּמְרִיא.  וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי ה’; וְדָוִד, חָגוּר אֵפוֹד בָּד.  וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן ה’, בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר.  וְהָיָה אֲרוֹן ה’, בָּא עִיר דָּוִד; וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה’, וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ.  וַיָּבִאוּ אֶת-אֲרוֹן ה’, וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ, בְּתוֹךְ הָאֹהֶל, אֲשֶׁר נָטָה-לוֹ דָּוִד; וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה’, וּשְׁלָמִים.   וַיְכַל דָּוִד, מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים; וַיְבָרֶךְ אֶת-הָעָם, בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת.   וַיְחַלֵּק לְכָל-הָעָם לְכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל, לְמֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת, וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת; וַיֵּלֶךְ כָּל-הָעָם, אִישׁ לְבֵיתוֹ.   וַיָּשָׁב דָּוִד, לְבָרֵךְ אֶת-בֵּיתוֹ;  וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים.  וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-מִיכַל, לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ, לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם ה’ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְשִׂחַקְתִּי, לִפְנֵי ה’.  וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה.  וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד–עַד, יוֹם מוֹתָהּ”  (שמואל ב, ו’, יב-כג).