23.12.2017

עם ישראל עם של חסד או להיפך

כמו שהזכרנו במאמר הקודם, העובדה שעם ישראל הוא המוציא לפועל של ציווים כגון "לא תחיה כל נשמה" מעלה לבטים לא פשוטים כיון שעם זה חרט על דגלו את ערכי המוסר והחסד וכמו שהעידו הארמים באמרם "הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם"[1]. כיצד יתכן שהוא עצמו עובר על ערכי הדגל שהציב לעצמו?

יש שהשוו את כיבוש ארץ ישראל לכיבושים אחרים באותה התקופה. אליעזר שביד הביא שיטה זו, ואלו הם דבריו:[2] "מדובר ככלות הכל בתקופה רחוקה מאד. אם אתה בוחן תולדות כל עם בארצו, יתברר לך שאין אחד מהם שלא הוריש עמים אחרים מלפניו, ואם אתה בוחן מלחמות של תקופות התנחלות יתברר לך שהשמדת העם המנוצח היתה מקובלת ולא יצא עליה ערעור מוסרי. זה היה חוק המלחמה, אלא אם כן רצו המנצחים, מתוך שיקול טובתם והנאתם, להימנע מהשמדה. עם ישראל לא נהג איפוא באופן שונה מעמים אחרים, והתורה לא ציוותה עליו דבר שלא היה מקובל על הכל באותם הזמנים". לעיל ראינו שמגד צידד גם הוא בשיטה זו.

שביד עצמו דוחה שיטה זו מכמה טעמים. המתבונן בספרים יהושע ושופטים רואה שעם ישראל מעולם לא קיים את הציווי למחות את זרע עמלק או כיבוש מלכי כנען בצורה מושלמת. דבר זה עומד בניגוד גמור לנוהג שהיה אצל עמים עתיקים שהשמידו את היושבים הקדומים של הארץ הנכבשת.

בדבריו, כותב שביד דחייה נוספת[3], שביד מבאר שמקור השאלה לאמיתו איננו במעשה ההיסטורי, שמכבר נחרצו כל תולדותיו ואין לו זכר בהווה. מקורה בעובדה שהספר המהווה תשתית מתחדשת לחינוך ולתרבות היהודית, הספר החוזר ומתפרש בה מדור לדור, ובונה בנין אב למוסרה ולמנהגה, כולל בחובו את המצוות הללו ומנציח בזיכרונה של האומה פרשת יסוד זו: מעשה יציאת מצרים וההתנחלות בארץ זבת חלב ודבש שעמים אחרים ישבו בה. לפי דבריו של שביד, תוקף השאלה על ספר יהושע לא נובע רק ממה שנעשה בעבר אלא מקביעת ספר זה כספר יסוד בתרבות של עם ישראל. בהמשך מוסיף שביד שאילו נתן העם גט פיטורין לספר התנ"ך, היו ישראל יכולים להתייחס להיסטוריה כשם שעמים אחרים מתייחסים להיסטוריה שלהם, כדבר שהיה ותו לא. מכיון שגט הפיטורין לא ניתן ועם ישראל אינו יכול להיפרד מן התנ"ך חוזרת השאלה וטורדת אותו.

נראה שאת הניגוד בין הציווי על כיבוש הארץ ובין אופיים של עם ישראל אפשר לראות כבר בפסוקים. בסוף ימיו של משה נאמר "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמך"[4]. בפרק א בספר יהושע הביטוי "חזק ואמץ" חוזר ארבע פעמים: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם"[5], "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ"[6], "הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ"[7], "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ"[8].

החזרה על הביטוי "חזק ואמץ" בהקשר של כיבוש הארץ מלמדת אותנו שציווי זה אינו טבעי לעם ישראל. ברור שחיזוק זה נובע מהאופי הקשה של הציווי. עם ישראל בטבעו אינו מוכן לכיבוש ולמלחמה ולכן הוא מקבל חיזוק מיוחד על מנת שיוכל לכפות את טבעו בשביל קיום דבר ה'. במבחן המציאות גם החזרה על הביטוי "חזק ואמץ" לא הועילה. כאשר מעיינים בספרים יהושע ושופטים[9] רואים שעם ישראל לא כבש את כל יושבי כנען כמו שנאמר ליהושע בסוף ימיו "וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ"[10].

לפי הדברים האמורים לעיל נראה שעם ישראל לא ביצע את ציווים אלו בקלות. לציווי "צדק צדק תרדוף" עם ישראל לא היה צריך לקבל חיזוק אבל לציווי על כיבוש הארץ צריכים היו ישראל לקבל כמה חיזוקים וכולי האי ואולי. נראה שהשאלה היא לא על עם ישראל אלא על התורה, כיצד התורה שציוותה על "צדק צדק תרדוף" ציוותה גם על "לא תחיה כל נשמה", בהמשך דברינו נדון בשאלה זו.

[1] מלכים א פרק כ פסוק לא.

[2] עמ' 201. הוא עצמו דוחה דעה זו.

[3] עמ' 201.

[4] דברים פרק לא פסוק כג.

[5] פסוק ו.

[6] פסוק ז.

[7] פסוק ט.

[8] פסוק יח.

[9] עיין פרק א.

[10] יהושע יג פסוק א.

מחבר המאמר הינו סהר מזרחי, מחנך בבית ספר יהלום, מעלות.