22.12.2017

 

בפתיחת פרשת משפטים מביאה התורה את כל פרשיות הנזיקין ודיניהם, ויש להתבונן בסדר שבו בוחרת התורה לערוך את הפרשיות: מיד בתחילת הפרשה מופיעים דיניהם של עבד עברי ואמה עבריה, ולאחר מכן – לפי הסדר הזה – דיני רוצח, מכה אביו ואימו, גונב איש ומכרו, מקלל אביו ואימו, החובל בחבירו או בעבדו, כל דיני ממונו של אדם שהזיק [כגון נזקי שור, בור ואש], ולבסוף דיני שומרים.

בפשטות נראה בולט ביותר שהתורה מסדרת את הדינים על פי סדר חומרתם, מהכבד אל הקל: קודם כל הרוצח הפוגע בנפש, לאחר מכן פגיעה בגופו של אדם בלי להרגו, ולבסוף פגיעה בממונו של האדם, כאשר גם בכל קטגוריה המקרים מסודרים מן הפגיעה החמורה יותר אל הקלה.

היוצאת מן הכלל לכאורה הוא פרשיית עבד עברי ואמה עברייה, המופיעה בתחילה – עוד לפני הרוצח, וכפי שמנסח את השאלה המדרש הגדול: "והלא לא היה לו לסמוך ל'אלה המשפטים', אלא "כי יריבון", "כי יינצו", "וכי יכה איש" – שהן דינין!"

האבן עזרא עמד על משמעותו של סדר זה וכתב שאכן "אין לאדם בעולם יותר קשה עליו, מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל משפט העבד". אלא שלכאורה דבריו תמוהים – האמנם אין דבר קשה יותר מעבדות, ואפילו רצח? וכי אדם יעדיף למות מאשר להשאר בחיי עבדות? מפי מו"ח הרב יהושע ויצמן שליט"א שמעתי תוספת ביאור לדברים, שאין התורה מונה את הפרשיות לפי תחושותיו של האדם – מהדבר שהכי קשה לאדם לקבלו ועד לדבר שפחות חמור בעיניו – אלא לפי הנזק המהותי של התופעה בעולם. והחומרה היתירה במושג העבדות היא שהמצב המעוות הזה, שאדם מישראל הופך להיות 'עבד לעבדים', הוא מצב מתמשך – זה הופך להיות סדר החיים שלו, שהוא במהותו עבד. אין כאן נזק חד פעמי, חמור ככל שיהיה, אלא מצב מעוות שהופך לשגרה.

הדבר בולט במיוחד בדין העבד הנרצע, החפץ בחיי העבדות ומעדיף להמשיך בהם עד היובל. התורה מתארת זאת לכאורה כמצב פסטורלי ונעים: "ואם אמור יאמר העבד – אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני, לא אצא חפשי. והגישו אדוניו אל האלהים, והגישו אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם". מה יכול להיות יותר טוב מזה? אדם אוהב את המעסיק שלו, את אשתו ואת בניו… אך החבלה שאנו חובלים בו ברציעת אזנו מגלה שלא כך הם הדברים – "אזן ששמעה על הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים', והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע" (רש"י בשם המכילתא). שהרי במה אנו עוסקים כאן – באדם שמעדיף את אדונו האנושי על פני ריבונו של עולם, שציווה "לא יימכרו ממכרת עבד"; באדם שמעדיף את אשתו שהיא שפחה כנענית ואת בניו העבדים הכנענים שנולדו לו ממנה, על פני אשתו ובניו העבריים שמחכים לו מחוץ לבית אדונו! 'עבדא בהפקרא ניחא ליה', נוח לו להשאר תחת אדונו בלי החירות ובלי האחריות שהיא גוררת עימה.

היום אמנם אין לנו עבדות כבימי קדם, אך כפי שמדגיש הרב קוק זצ"ל באגרות הראי"ה (אגרת פט), "אין שום הבדל בין העבדות החוקית לעבדות הטבעית", ואדרבה, לעיתים אדם אינו מוגדר חוקית כעבד אך מצבו גרוע עוד יותר, שכן אין לו אפילו את הזכויות הקבועות בחוק לעבד. הרב מעביר ביקורת חריפה על עשירים שמשתמשים בכוח החוק כדי לשכור להם עובדים עניים שהופכים להיות עבדים ללא זכויות מינימליות. כדוגמא מביא הרב את עובדי מכרות-הפחם, העובדים בתנאים תת אנושיים, בעוד "העשיר שליבו אטום לועג לכל צדק ומוסר, ויותר נוח לו שבמנהרה יחסר אור ואוויר, אע"פ שעל ידי זה יתקצרו חייהם של עשרות אלפי אנשים, ובלבד שלא יוציא מכיסו עשרות אלפי שקלים לכונן את המנהרה במצב יותר טוב"…

בקריאת פרשת משפטים נתעורר לתקן את מצבם של 'העבדים הטבעיים' הקיימים גם בדורנו, עובדי הקבלנים ודומיהם, אם ע"י מהלך ציבורי לתיקון החוק, ואם ע"י לחץ ציבורי על המעסיקים ועל הנהנים מן העבדות הקשה הזו. אנו, כאנשי תורה ואמונה, מחוייבים לצאת בקריאה לתיקון העוול המוסרי והעיוות החברתי, ולהוביל את השינוי החברתי האמוני בעם ישראל.

הרב אלעזר אהרנסון

 

 

כתיבת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Post comment