22.12.2017

לכאורה הקב"ה יכול היה להוציא את ישראל ממצרים בלי להזדקק לקריעת ים סוף דווקא. כידוע לכל מי שהביט במפה, ניתן לעבור את השטח שבין מצרים לארץ ישראל רגלית, מבלי להגיע לחופו של ים סוף. למעשה כיום, מאז חפירת תעלת סואץ, ישנו איזור נרחב של גבול בין מצרים לישראל שבו צריך לחצות את התעלה (אך לא את ים סוף…(. יש לזכור שלפני חפירת תעלת סואץ בכלל לא היה צורך להתקרב למים כלשהם. מדוע אם כן הביא הקב"ה את בני ישראל לחופו של ים סוף, כך שהיו המצרים מאחוריהם והים מלפניהם, ואין להם לאן לברוח?

התשובה הפשוטה ניתנת בתחילת הפרשה:

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף". הקב"ה לא רוצה להנחות את עם ישראל דרך ארץ פלישתים, ולכן הוא לוקח אותם "דרך המדבר ים סוף". פתיחת הפרשה מעלה הרהורים נוגים: הנה עם ישראל יוצא סוף סוף מעבדות לחירות, לאחר אותות ומופתים גדולים, יד חזקה וזרוע נטוייה, גובר על המעצמה הגדולה בעולם הכורעת ברך ומתחננת לפניו שילך לדרכו – ולבסוף החשש הגדול ביותר הוא מפני עם ישראל עצמו, שעדיין שבוי בגלותיות שלו ובתחושת העבדות, ובכל פעם מבקש שוב ושוב "ניתנה ראש ונשובה מצריימה". תופעה זו כינו חז"ל בלשון "עבדא בהפקרא ניחא ליה" – עבד נוח לו בהפקר, נוח לו להיות עבד ובכך אין לו אחריות על עצמו, מאשר להיות חופשי ולקחת אחריות על כל מה שמשתמע מכך: להאבק על פרנסתו ופרנסת משפחתו, להלחם נגד אויביו, לארגן את משק הבית… [אמנם לביטוי זה ישנן משמעויות נוספות מבחינה הלכתית, אך גם זאת ניתן ללמוד ממנו]. כך עם ישראל מעדיף להשאר בעבדותו הקשה תחת יד מצריים, ובלבד שלא ייאלץ להתמודד עם החיים. כל מראה מלחמה עלול להפחיד אותו ולהוציא אותו משלוותו היחסית חזרה אל הכמיהה לנוחות האבסורדית שבעבדות.

אלא שנראה שאין די בתשובה זו, שכן גם אם רוצים להרחיק את ישראל מן הפלישתים, אין צורך להרחיק וללכת עד ים סוף. ניתן לבחור מקום טוב באמצע המדבר, שבו יעברו בני ישראל אל הארץ. לכן נותן לנו הפסוק תשובה נוספת מייד בהמשך, בתחילת פרק י"ד:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:  (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם:  (ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:  (ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן:

היינו, מעבר לצורך להרחיק את ישראל ממלחמת הפלישתים, יש עניין עצמי למשוך את פרעה לרדוף אחרי ישראל, כך שיקבל את עונשו מחד, ותפורסם גדולתו של הקב"ה בכל העולם מאידך.

אבל דווקא הכרזה זו של הקב"ה מגלה שוב את חולשתם הרוחנית של בני ישראל בשעה זו: הרי הכרזה כזו הייתה צריכה לנסוך תחושת ביטחון שלווה ושקטה בלב בני ישראל – למעשה כאשר פרעה רודף אחריהם והם לכאורה סגורים בין מצרים ובין הים, היו ישראל צריכים לשבת בשלווה ולשמוח, שהנה חלקה הראשון של התוכנית מתקיים – "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם", ועכשיו נותר רק לראות כיצד יתקיים החלק השני – "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ"… בפועל כידוע עם ישראל משותק מפחד, ומייד מתחרט על יציאת מצרים: (י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה':   (יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:   (יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:

קשה לשפוט את עם ישראל, ואיננו יכולים באמת לדעת כיצד אנחנו היינו מתנהגים במצב דומה. האם היינו באמת תמימים באמונתנו ובוטחים בקב"ה ללא סייג? [כמובן, שמגיעים לרגע הזה לאחר עשר מכות אלוקיות שניחתות על ראש פרעה ומצרים וכו'…] אבל קשה שלא להזכר במשפט מפורסם שאמר, כמדומני, ד"ר שמריהו לוין, מראשי הציונות – שקל יותר יהיה להוציא את היהודים מהגלות, מאשר את הגלות מהיהודים…

גם היום, כמעט שישים שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, עדיין אנחנו מרגישים לפעמים את הגלות נושבת בעורפנו, ואנחנו צריכים לשוב ולבדוק את עצמנו – האם אנחנו נאמנים לאמת העצמית שלנו, או שמא אנחנו עדיין מרגישים משועבדים לאדונים הזרים ששלטו בנו והתעמרו בנו כל כך הרבה מאות שנים. הדאגה ליחסי החוץ של מדינת ישראל לא יכולה לבוא על חשבון אמירת האמת הפנימית שלנו. אסור לנו לעצב את דרכינו על פי מה שנראה לנו שימצא חן בעיני האומות, אלא לומר את האמת כפי שאנו מאמינים בה, בנחישות ובעוצמה, וכאשר נעשה זאת נגלה שהאומות מקבלות אותנו כפי שאנחנו. "אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לה כחיה" (שבת קנא.), ואילו כאשר האדם נאמן לעצמיותו הפנימית, שהיא עליונה לאין ערוך ממדרגת החיה, הרי שהחיה נרתעת מלתקוף אותו. כך כאשר עם ישראל נאמן לעצמיותו הפנימית, אין האומות מסוגלות ואין הן מעזות לתקוף אותו, לא במישור הצבאי ולא במישורים מדיניים ואחרים. ה' עוז לעמו יתן – ה' יברך את עמו בשלום.

 

המחבר הינו הרב אלעזר אהרונסון ראש תחום פנים אל פנים באל עמי וראש ישיבת ההסדר חולון לשעבר

כתיבת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Post comment