23.12.2017

מבוא

תובנות חיים בסיסיות הופכות קשות מאוד להסברה כאשר הטבעיות, המהווה את רוח אפן של תובנות אלו, נשחקת או מטשטשת.

הטבע אינו דורש הסבר, הוא פשוט לוקח את המגיע לו. ככל שהחיים המלאכותיים תופסים מקום חזק יותר בעולמנו הוירטואלי, ככל שהאדם נעשה סינטטי יותר, תלוש מהאדמה, חי את העונות המשתנות במזגן, כך מתעצמות להן השאלות הנוגעות לטבע עצמו, לחיים כחיים.

מי שכבר שואל את השאלה, מי שכבר תמה על החיים עצמם, מתקשה מאוד לתת מענה ראוי. כלל יהיה בידינו: ככל שהמציאות הטבעית קיומית יותר – כך תשובה שכלית, המתבקשת כל כך, תהיה מורכבת וקשה יותר[1].

 

בשיר השירים מופיע פסוק בו מתאר שלמה המלך את ממלכתו העצומה כנערה[2]:

שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר.

על פסוק זה אומר המדרש[3]:

ר' יצחק פתר קרייה בפרשיותיה של תורה, ששים המה מלכות, אלו ששים מסכתיות של הלכות, ושמונים פילגשים, אלו שמונים פרשיות שבתורת כהנים, ועלמות אין מספר אין קץ לתוספות…

כל מסכת היא מלכה, כל מסכת מייצגת ערך המתלבן ומתחדד לאורך כל המסכת עד שנעשה שלם, כראוי למלכתו של שלמה.

מקובלים אנו שהערך הכללי במסכת מתברר בצורה החזקה ביותר בתחילתה, ולכן ישנם בתי מדרש המתעקשים להתחיל את הלימוד דווקא מדף ב'[4].

כאשר אנו באים ללמוד את מסכת קידושין ניתן לשער בצורה פשוטה למדי מהו הערך שאמור להתברר במסכת. החיים המשותפים בין איש לאשה נחשבים לאחד מיסודות העולם הטבעיים ומשימתה של היהדות היא להעמיד יחסים אלו במסגרת מתאימה שתביא ברכה ולא קללה.

אם כנים דברינו על תכונתה של תחילת המסכת, יש לצפות שהמשנה הראשונה אכן תעמיד את היסוד האמיתי של מערכת היחסים בין האיש לאשה. בירור יסוד זה ייתכן ויסייע לנו להתמודד עם השאלות העדכניות הצפות ועולות בים הפוסטמודרני הסוער – לשם מה להתחתן? מדוע כל המחוייבות המציקה? לא עדיף להיות חופשי לנצח?

וכך נאמר במשנה הראשונה במסכת:

האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים.

נקנית: בכסף, בשטר ובביאה.

בכסף – בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה.

וכמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי.

וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל.

היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.

מביאה המשנה שלוש דרכים לקדש אשה: כסף, שטר וביאה, ואילו ליבמה יש רק דרך אחת מהתורה – ביאה.

נראה על פי מבנה המשנה שיש כאן חלוקה לשניים – האשה מול היבמה.

יש לעמוד על משמעות העניין מדוע ראתה לנכון המשנה להעמיד שתי נשים אלו זו מול זו[5], שהרי מבחינת הדין עצמו היה ראוי שהיבמה תופיע במסכת יבמות, שם היינו לומדים במה היא נקנית מהתורה ובמה מדרבנן. העובדה שהמשנה שלנו מתעלמת מדין דרבנן אשר נותן ליבמה יכולת להתייבם גם בכסף ושטר[6], מחזקת את התחושה שרצו לבודד את היבמה הנקנית בביאה בלבד לעומת האשה[7].

 

כמו כן בהאזנה עדינה למשנה יש לתמוה: "האשה נקנית" – האם אין היבמה קרויה אשה? ומדוע להעמיד אותה כשונה מהאשה?[8]

ננסה לבחון האם העמדה זו של המשנה באה להציג שתי מערכות יחסים שונות, אולי אפילו הופכיות, ביחס בין האיש לאשה ומה משמעות העניין כלפי היחס הנכון לחיים משותפים בעולמנו.

 

"כי מאיש לוקחה זאת"

המקום בו צריך לחפש את יסודות חיינו הוא כמובן התנ"ך, הטבלה המחזורית של העולם הרוחני. ודאי כאשר מדובר בסוגיית הנישואין. העובדה שעניין זה מופיע בתחילת התנ"ך ממש ותופס בו חלק ניכר ומרכזי מוכיח את בסיסיותו[9].

 

נראה שהתנ"ך מעמיד שני מוקדים של חיים משותפים, המתבררים בהבדל בין פרק א' לפרק ב', כחלק מהבדל כללי יותר המתאר שתי יצירות שונות במעשה הבריאה[10].

פרק א' מתאר את האדם הראשון כחלק מהנוף הכללי של הטבע, כאשר הוא הממונה על פיתוח העולם בעוד שפרק ב' מדגיש את הצד הייחודי של האדם, המשמש כיצירה שונה בתכלית, קומה נוספת מעל הטבע[11]. לא נרחיב בכך, שכן הדברים מפורסמים ומבוארים באריכות בספרו של הרב ברויאר 'פרקי בראשית'.

אנו נרצה להדגיש את הקשור לעניין השיתוף שבין האיש לאשה.

בראשית א' בראשית ב'
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:

וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ:

בפרק א' אנו מוצאים זכר ונקבה, ביטוי המתאים לכל חיות הארץ לעומת איש ואשה הייחודיים לפרק ב'.

בפרק א' נאמר "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" – אין כאן פרץ של התרגשות אלא יצירה טכנית מאוד כחלק ממעשה הבריאה, בעוד שבפרק ב' אנו רואים תהליך ארוך של פעולת האדם לבדו – קריאת שמות לחיות, תרדמה, מפגש מרגש עם בת זוגו, שיר הלל על היצירה המיוחדת ונתינת שם ל"עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

בפרק א' אנו רואים שמטרת ההתקשרות של בני הזוג הוא המשך קיום העולם "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" ומתוך כך שליטה בכל הטבע, ואילו בפרק ב' מטרת ההתקשרות היא "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" – בדידותו של האדם, חוסר השלמתו, שאיפה לעזר כנגדו. אין כאן שום רמז להולדת ילדים ולהמשך הקיום האנושי.

ניתן לומר שהמגמות המועלות כאן בעצם סותרות, שכן העיסוק האינטנסיבי בילדים ובצרכים הקיומיים שלהם ושל כל המשפחה מהווה סתירה חזקה לשאיפה הרומנטית המתוארת בפרק ב'.

עינינו הרואות כיצד העולם המודרני קורס מול המתח העצום הזה. ברור לכל זוג מאוהב שילדים זה שמחה, אך במינון נמוך ביותר, שכן הילדים פוגעים בשני עקרונות חשובים ביותר: העיקרון הראשון הוא הרומנטיקה בין בני הזוג העלולה לדעוך עקב הנטל הכבד של הטיפול בילדים. והעיקרון השני הוא הפגיעה הקשה בערך המקודש ביותר בעולם המערבי – המימוש העצמי. נראה לי, שיש קשר אמיץ בין שני העקרונות הללו, המהווים את חבל המחנק העיקרי בפני הרצון הפשוט והטבעי של הבאת ילדים לעולם. ובעזרת ה' יבואר בהמשך.

 

אומנם נכון שהבחינות הללו באות להעמיד לנו את שתי גישות החיים כעצמאיות, מרכזיות ונחוצות, כפי שיטת הבחינות, הסבורה שהתורה לא ממש ניסתה לאחד את הבחינות הסותרות אלא דווקא להעצים אותן, בחינת "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים"[12].

לענ"ד יש מקום לבחון האם בכל זאת ישנה כאן צורת חיים לכתחילאית שהתורה עצמה מבארת לנו, והאם ישנה אפשרות לאחד בין הבחינות, כפי שעשו חז"ל ובעקבותיהם הפרשנים בנוגע לעשרות פרשיות בתורה אשר נכתבו בדרך זו.

[1] העובדה שתלישות זו מובילה אותנו להבנות עמוקות יותר אינה מסירה את הביקורת האמיתית על התלישות כתופעה מקולקלת.

[2] שיר השרים ו', ח'.

[3] שיר השירים רבה, פרשה ו', ב'.

[4] ישנם לומדים המגדירים זאת כסוגיית מבוא, המהווה פתיח רעיוני, במידה מסוימת, לכל המסכת.

[5] בולטת בהעדרה האמה, המופיעה במשנה השניה יחד עם העבד.

[6] רש"י מביא את המקור לכך ממסכת יבמות ד"ה "בביאה".

[7] במיוחד כאשר יש דעה שקניין כסף הוא דרבנן ובכל זאת הוא מופיע במשנה.

[8] עיין ב'ספר המקנה' המתייחס לכך, ואולי יש כאן הסבר נוסף לפשר ה' הידיעה במילה "אשה".

[9] נדמה לי שכהרחבה לעקרון של ר' צדוק הכהן מלובלין (ישראל קדושים ז') הטוען שטיבו ועצמותו של דבר מסוים מתברר במקום הראשון בכתוב, כך ניתן לומר שככל שעניין מסוים מוקדם יותר בכתוב הוא מעיד על טבעיותו בעולם. ואולי לכך הכוונה באמרה: "דרך ארץ קדמה לתורה" (הנוסח הזה לא נמצא בחז"ל), התורה הינה מתנה גנוזה היורדת לעולם כדי לבסמו ואין היא מגיעה בצורה טבעית.

ואל תקשה מדברי חז"ל: "הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם", שכן העולם בעילויו מותאם לתורה וכן יהיה לעתיד לבוא.

[10] להרחבה בנוגע לעניין מטרת הנישואין בפרקים אלו, עיין בספרו של הרב סולוביצ'יק "אדם וביתו" – שש מסות על חיי משפחה, הוצאת "מאוצר הרב".

[11] בדומה ליחס שבין שבת לששת ימי הבריאה – האם מהות השבת כ'עומדת' על ששת הימים או שהיא יצירה שונה בתכלית. וראה את ההבדל בין החלוקה הנוצרית הפותחת את פרק ב' בבריאת השבת לעומת החלוקה היהודית המסיימת את פרשיית הבריאה בסוף פרשת "ויכולו".

[12] נושא השופר הראשי של שיטה זו הוא הרב מרדכי ברויאר. יש לציין ששיטה זו הודגשה מאוד על ידי ביקורת המקרא על מנת  להראות את הסתירות שבתורה, אלא שהרב ברויאר 'גייר' אותה.

 

מחבר המאמר הינו עמי כהן -אחראי קשרי חוץ ומשאבים באל עמי