22.12.2017

לכאורה מפשט הפסוקים נראה שאכן את כל עשרת הדברות מתחילה ועד סוף שמענו מאת ה', שכן בפתיחת מעמד הר סיני נאמר [שמות פרק כ]: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר". ובסוף מעמד הר סיני, לאחר שמופיעות כל עשרת הדברות, רק אז מסופר כיצד העם מבקש ממשה "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקִים פֶּן נָמוּת" – ואכן משה מקבל את דבריהם ומאז משה מביא אל עם ישראל את דברי ה'.

אולם האם באמת רק בסוף כל מעמד עשרת הדברות, רק אז ביקש העם שלא לשמוע יותר דברים ישירים מאת ה'?

הלא לכאורה מלכתחילה זו הייתה התוכנית – שהקב"ה ידבר אל עם ישראל את עשרת הדברות ולאחר מכן משה ימשיך להעביר את דבר ה' לעם… וכי יש טעם לבקש שה' לא ידבר יותר, כאשר ממילא ה' סיים לומר את כל מה שחפץ?

ניתן כמובן ליישב את הדברים ולומר שהעם לא ידע שהסתיים מעמד הר סיני ועל כן ביקש שלא ימשיך דבר ה' להופיע אליהם ישירות.

אולם כנראה על הרקע הזה נחלקו בדבר ר' יהושע בן לוי ורבנן [מדרש שיר השירים רבה פרשה א אות ב', ד"ה דבר אחר ישקני]:

רבי יהושע בן לוי ורבנין [נחלקו בדבר]: רבי יהושע אומר – ב' דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה, 'אנכי' ו'לא יהיה לך'. הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב]: "ישקני מנשיקות פיהו" – ולא כל הנשיקות [דברי התורה נמשלים לנשיקות שהקב"ה מנשק אותנו, ונאמר שהוא נותן לנו מנשיקות פיהו, משמע חלק מהנשיקות ולא את כל הנשיקות – כלומר שלא את כל עשרת הדברות שמענו מפי הקב"ה ישירות]. ורבנין אמרין: כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה.

בהמשך מתאר המדרש כיצד לפי כל שיטה יש להסביר את פשט הפסוקים:

"רבי יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: טעמין דרבנין דכתיב ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה". ביאור המדרש: מנין למדו רבנן שאת כל הדברות אמר הקב"ה בכבודו ובעצמו? מכך שרק לאחר כל עשרת הדברות נאמר שפנו העם אל משה וביקשו "דבר אתה עמנו".

"מה עביד ליה רבי יהושע בן לוי? [מה עושה עם כך ר' יהושע בן לוי? כלומר – כיצד הוא מסביר את העובדה שבקשתם של עם ישראל מופיעה רק לאחר שנאמרו כבר כל הדברות?] פליג [=חולק], שאין מוקדם ומאוחר בתורה [כלומר, אכן בקשת עם ישראל מופיעה לאחר כל עשרת הדברות, אך באמת עם ישראל ביקשו כבר לאחר שתי דברות שמשה ימשיך לומר להם את הדברות במקום הקב"ה, אלא שבתורה מופיעה הבקשה יותר מאוחר כדי לא לקטוע את הרצף של עשרת הדברות]".

אמנם אנחנו מכירים את העיקרון של "אין מוקדם ומאוחר בתורה", אך אין הכוונה שאין כלל שום סדר במקרא וכל סיפור מופיע בסדר אקראי ללא כל קשר לסדר הכרונולוגי. ודאי שהתורה מסודרת באופן עקרוני לפי הסדר ההיסטורי, אלא כוונת העיקרון הזה לומר שלעיתים התורה חורגת מהסדר ההיסטורי ומתארת את הדברים לאו דווקא לפי הסדר שבו הם התרחשו. ממילא, יש דוחק מסויים באמירת "אין מוקדם ומאוחר בתורה". ברור ששיטת חכמים יותר מתאימה לפשט הפסוקים, ולכן יש מקום לעיין ולמצוא מהיכן למד ר' יהושע בן לוי את שיטתו, ומדוע החליט לקבוע שכאן אין מוקדם ומאוחר בתורה. ושדווקא לאחר שתי דברות ביקשו עם ישראל את בקשתם "דבר אתה עימנו ונשמעה".

ר' אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה מדייק בלשון הדברות ומחזק מתוך פשט הפסוקים את שיטת ר' יהושע בן לוי. האבן עזרא מסב את תשומת ליבנו לכך ששתי הדברות הראשונות מנוסחות בגוף ראשון, כנאמרות על ידי הקב"ה. כך מנוסח הדיבר הראשון: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" – מי אומר משפט זה, ה' או משה? ברור שה' הוא שאומר זאת. משה לא היה אומר 'אנוכי ה' אלקיך'.

כך גם הדיבר השני:  "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" – אם משה היה אומר זאת, היה מנסח את הדברים ואומר "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ה' אלקיך". הניסוח בגוף ראשון – "עַל פָּנָי", מראה שגם הדיבר השני נאמר על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. גם בהמשך, הדיבר השני מנוסח כנאמר על ידי הקב"ה – "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". אילו משה היה אומר משפט זה, היה מנסח אותו "כי ה' אלקיך אל קנא… עושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצוותיו".

לעומת זאת הדיבר השלישי כבר נאמר בלשון נסתר, בגוף שלישי: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא". כאן ברור שמשה הוא המדבר ולא הקב"ה – שהרי ה' היה אומר "לא תישא את שמי לשוא, כי לא אנקה את אשר ישא את שמי לשוא".

וכך גם בדיבר הרביעי: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ… וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ… כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ". אילו ה' היה אומר את הפסוק, היה צריך לומר "ויום השביעי שבת לי", או "לשמי", "כי ששת ימים עשיתי את השמים ואת הארץ ונחתי ביום השביעי, על כן ברכתי את יום השבת וקידשתיהו".

וגם בדיבר החמישי – "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ", ולא נאמר "אשר אני נותן לך".

בחמשת הדברות האחרונות לא מופיע שם ה' כלל, כך שלא ניתן לקבוע מבחינה לשונית מי אמר אותן – לֹא תִּרְצָח ס לֹא תִּנְאָף ס לֹא תִּגְנֹב ס לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ ס לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".

אך כאמור בולט ההבדל בין שתי הדברות הראשונות לבין הדברות הבאות, ועל כך מבוססים דבריו של ר' יהושע בן לוי הטוען שרק שתי הדברות הראשונות נאמרו ישירות מפי הקב"ה.

חיזוק נוסף לדברי ר' יהושע בן לוי ניתן ללמוד ממזמור פא בתהילים [פסוקים ט-יא]:

"שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי: לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ".

בפסוקים אלו קורא הקב"ה לעם ישראל ומתאר כיצד הוא מעיד בנו. ומהן העדויות שאותן אמר לנו הקב"ה? "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר" – זהו הדיבר השני, ועדות נוספת – "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – זהו הדיבר הראשון!

המדרש עצמו בשיר השירים רבה מביא חיזוק נוסף לדברי ר' יהושע בן לוי:

"רבי עזריה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי יהושע בן לוי, תפשי שיטתיה [=תפסו את שיטתו של ר' יהושע בן לוי והלכו בדרכו]. אמרי: כתיב (דברים לג) "תורה צוה לנו משה", כל התורה כולה שש מאות ושלש עשרה מצות; הוי 'תורה' בגימטריא עולה כמנין תרי"א מצות דבר עמנו משה [בגימטריה ערכה של המילה 'תורה' הוא 611, ואם כן במשפט "תורה ציווה לנו משה" רמוז שמשה ציווה אותנו 611 מצוות מתוך כל התרי"ג], ברם אנכי ולא יהיה לך לא דבר עמנו משה אלא מפי הקב"ה שמענום".

אם כן, מצד אחד פשט הפסוקים תומך ברבנן, ומצד שני הדיוקים השונים בפסוקים מחזקים את שיטת ר' יהושע בן לוי…

נראה שיש דרך לבאר את הפסוקים כך שניתן יהיה לומר 'אלו ואלו דברי אלקים חיים'.

על הפסוק המקדים לעשרת הדברות – "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר", אומר רש"י [על פי דרשת חז"ל]:

"את כל הדברים האלה – מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כן מה תלמוד לומר עוד 'אנכי' ו'לא יהיה לך'?, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו".

כלומר, תחילה אמר הקב"ה את כל הדברות בבת אחת [כשם שזכור ושמור נאמרו בדבור אחד, כך כל עשרת הדברות נאמרו תחילה יחד בבת אחת] – אלא שלא ניתן לשמוע אף מילה בצורה כזו, ולכן לאחר מכן חזר הקב"ה ואמר שוב את הדברות אחת אחת כך שעם ישראל יוכל לשמוע את הדברים.

לפי דברי רש"י ניתן ליישב את דעתו של ר' יהושע בן לוי יחד עם דעתם של רבנן: תחילה אמר הקב"ה את כל עשרת הדברות בבת אחת, בקול אחד, מה שאדם אינו יכול לדבר כן, וכמובן לא ניתן לשמוע את הנאמר. על רגע זה נאמר "וידבר אלקים את כל הדברים האלה", ובכך צודקים רבנן שאכן כל עשרת הדברות נאמרו מפי הקב"ה, אלא שאנחנו לא ממש היינו מסוגלים לשמוע מה נאמר. לאחר מכן חזר הקב"ה ופירט כל דיבור ודיבור בפני עצמו – וכאן לאחר שתי דברות כבר עצרו אותו עם ישראל וביקשו שמשה ידבר אליהם ולא הקב"ה, כך שצודקים גם דבריו של ר' יהושע בן לוי, שרק שתי הדברות הראשונות נאמרו מפי הקב"ה עצמו – בשלב הפירוט והחלוקה לכל דיבר ודיבר בפני עצמו.

פירוש זה, המחבר את שיטת ר' יהושע בן לוי עם שיטת רבנן, רמוז בדברי רש"י עצמו – שכן רש"י שואל "אם כן מה תלמוד לומר עוד 'אנוכי ו'לא יהיה לך'?" – יש לדייק מדוע רש"י מזכיר דווקא שתי דברות אלו? ולפי דברינו מובן שרש"י רצה לרמוז לנו שבשלב השני רק את שתי הדברות האלו אמר הקב"ה בקולו, ולאחר מכן בקשו ישראל שמשה יתווך ביניהם לבין הדיבור האלוקי.

מדוע דווקא שתי דברות אלו נאמרו מפי הקב"ה? האם זהו מקרה שלאחר שתי דברות כבר לא יכלו עם ישראל לעמוד בהמשך הדיבור האלוקי?

באופן בולט שתי הדברות הראשונות

 

 

כתיבת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Post comment