“ותודה להוריי שהביאוני עד הלום!”
המשפט המוכר הזה מדרשת בר/בת המצווה אומר דבר ברור: כולנו יודעים עד כמה ההורים שלנו רוצים שיהיה לנו טוב. עד כמה הם דואגים לנו, משקיעים בנו, קונים לנו, מקשיבים לנו, מכוונים אותנו, מלמדים אותנו , שמים לנו גבולות כשצריך.
בגיל ההתבגרות, אנחנו מרגישים כבר די בוגרים בכדי לקבל החלטות הקשורות אלינו בעצמנו וללא אישור ההורים והדבר גורם למתחים, ולפעמים אף לויכוחים ולביטויי חוצפה שלנו כלפיהם.
בתחומים מסוימים אנחנו יודעים יותר ולעיתים מרגישים שההורים לא באמת מבינים את מה שעובר עלינו. חלק מהשיחות שלנו מסתיימות בויכוחים על כסף, לבוש, שיעורי בית, זמן מסך, שעת החזרה הביתה.
הדיבר החשוב הזה מלמד אותנו כי אנו צריכים לשמור על כבודם של ההורים, גם כשאנחנו מתחילים להרגיש גדולים, וגם כשאנחנו מחפשים את הדרך האישית והייחודית שלנו.
כבוד מלשון “כובד”- אנחנו צריכים לתת להורינו מקום ‘כבד משקל’ בחיינו, ללמוד מניסיונם, להקשיב לדעתם ולעצתם – גם כאשר היא שונה מדעתנו.
אנחנו לא חייבים לקבל את דעתם בכל תחום, עם זאת, כשנשמור על מסגרת של כבוד והכרת הטוב כלפי ההורים, נגלה שאפשר להרוויח גם את הניסיון, הערכים והעצות הטובות של ההורים וגם את פיתוח האישיות והזהות העצמית שלנו.
