'נעשה אדם' – על נתינה, שייכות ויהדות
"כי אמרתי עולם חסד יבנה"(תהילים, פ"ט)
הביטוי עולם חסד יבנה מעלה תחושות מעורבות. מצד אחד תחושת הזדהות עם חשיבות ערכי החסד והנתינה שעל ידם יבנה העולם. ומצד שני, בעולם מערבי בו אנו מתחנכים על בניית העולם כתוצאה מבניין הפרט ועולמו, עולה התחושה של נאיביות ואפילו התנגדות מסוימת שכן אדם נותן = אדם חסר.
הנתינה עצמה יכולה להתפרש כתוצאה של טעות. חלוקת המשאבים איננה שווה ואיננה צודקת ולכן צריך לתת לעניים. אילו היינו יכולים ליצור עולם ללא עניים היה עדיף. שאלה זו מקבלת מענה בספר דברים "אפס כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". גישה זו מעלה שאלה עמוקה : מדוע עם כך נברא עולם שהחוסר הכלכלי מובנה בו. אם תמיד יהיו עניים לשם מה אני מתאמץ לתקן את העולם… מהו תיקון עולם לא תיקון הפרנסה.
שאלות אלו מצריכות מבט פנימי על המציאות מתוך פנימיות התורה.
זוהר – הקדמה דף יג עמוד ב
פקודא תשיעאה למיחן למסכני ולמיהב לון טרפא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, נעשה אד"ם משותפא כלל דכר ונוקבא, בצלמנו עתירי, כדמותנו מסכני, דהא מסטרא דדכורא עתירי ומסטרא דנוקבא מסכני כמה דאינון בשתופא חדא וחס דא על דא ויהיב דא לדא וגמיל ליה טיבו הכי אצטריך ב"נ לתתא למהוי עתירא ומסכנא בחבורא חדא ולמיהב דא לדא ולגמלאה טובא דא לדא,
תרגום:
מִצְוָה תְּשִׁיעִית – לָחֹן אֶת הָעֲנִיִּים וְלָתֵת לָהֶם טֶרֶף, שֶׁכָּתוּב נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. נַעֲשֶׂה אָדָ"ם – מְשֻׁתָּף, כְּלָל שֶׁל זָכָר וּנְקֵבָה. בְּצַלְמֵנוּ – עֲשִׁירִים. כִּדְמוּתֵנוּ – עֲנִיִּים. שֶׁהֲרֵי מִצַּד הַזָּכָר עֲשִׁירִים, וּמִצַּד הַנְּקֵבָה עֲנִיִּים. כְּמוֹ שֶׁהֵם בְּשֻׁתָּפוּת אַחַת וְזֶה חָס עַל זֶה, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה וְגוֹמֵל לוֹ חֶסֶד, כָּךְ צָרִיךְ אָדָם לְמַטָּה שֶׁיִּהְיוּ עָשִׁיר וְעָנִי בְּחִבּוּר אֶחָד, וְלָתֵת זֶה לָזֶה וְלִגְמֹל חֶסֶד זֶה לָזֶה.
על פי הזוהר המקור למצווה לגמול חסד עם העני הוא "נעשה אדם". החיבור שנוצר על ידי החסד קשור לחיבור הנוצר ביצירת אדם. כיוון זה מדגיש כי על ידי הנתינה לעני מתקיים תהליך משמעותי בבניית קומת האדם ולא רק במילוי החסרון הכלכלי של העני. כיוון דומה עולה מדברי הרמח"ל בדרך ה'.
א. הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו יתברך לזולתו. והנה תראה, כי הוא לבדו יתברך שמו השלמות האמיתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלמות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלמות שידומה חוץ משלמותו יתברך, הנה איננו שלמות אמיתי, אלא יקרא שלמות בערך אל עניין חסר ממנו, אך השלמות בהחלט אינו אלא שלמותו יתברך. ועל כן בהיות חפצו יתברך להטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב, אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו.
ובהיותו הוא לבדו יתברך הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי. על פי הרמח"ל הסיבה שהקב"ה ברא את העולם היא כדי להוציא לפועל את טובו. הרצון להיטיב עומד בשורש בריאת העולם. הן על ידי הקב"ה בבריאת העולם והן על ידי האדם במצוות נתינה.
האדם המחקה את דרכיו של הקב"ה כגומל החסדים, הוא זה המשתתף במעשה הבריאה, "בתיקון עולם" באופן פעיל, ועל כך אומר דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ט): "כי אמרתי עולם חסד יבנה".
ואכן הגמרא בסוטה י"ד, א' אומרת":"דרש ר' שמלאי תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים".
כיוון זה ודומה מדגיש עד כמה מצוות צדקה וגמילות החסדים איננה עוד מצווה כי אם אחד מעמודי התווך של התורה. ועל פי שמעון הצדיק גם מעמודי התווך של העולם.
מעגלי השייכות של האדם
מפורסם המשפט האדם – הוא תבנית נוף מולדתו… זהותו של האדם נגזרת באופן ישיר ממקומו ממשפחתו ומסביבתו.
האדם מקבל את זהותו ממשפחתו על ידי דמיון חיצוני ולעיתים אף פנימי וכן על ידי מתן ערכים ועקרונות לחיים. קהילתו של אדם נותנת לו הבנה על העולם ועל מרכיביו. עמו של אדם נותן לו את עברו ואת מורשתו.
כל אחד ממעגלי השייכות נותן מרכיב אחר בזהותו של האדם. פעמים רבות בשיח הזהויות נשאלת השאלה מה האדם מקבל ממעגלים אלו. ממשפחתו, מסביבתו , מעמו. השיח המרכזי כיום סובב סביב הזכויות של הפרט. מה אני מקבל מהמשפחה? מה המדינה נותנת לי וכדו'… לעומת זאת ברור לו לאדם שעליו לשאת בעול עם החברה. על כן ישנם כוחות מנוגדים בין אהבת עצמו לבין אהבת הזולת. על פער זה התייחס ר' שמעון שקופ בספרו שערי יושר:
והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו, הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ה' מאתנו, וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו, האיש הגס והשפל כל "אני" שלו מצומצם רק בחמרו וגופו, למעלה ממנו מי שמרגיש ש"אני" שלו הוא מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכניס לה"אני" שלו בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך על פי דרכי התורה, ה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה, ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל, ואת כל הבריאה כולה. ולדעתי מרומז ענין זה במאמרו של הלל ע"ה שהיה אומר אם אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, היינו שראוי לכל אדם להתאמץ לדאוג תמיד בעד עצמו, אבל עם זה יתאמץ להבין שאני לעצמי מה אני, שאם יצמצם את ה"אני" שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז "אני" זה מה הוא, הבל הוא וכאין נחשב, אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול והוא ג"כ כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונשא גם ערכו הוא, שבמכונה גדולה גם מסמר היותר קטן אם רק משמש כלום להמכונה, הוא דבר חשוב מאד, שהכלל בנוי מפרטים ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכן ראוי להתבונן על כל מתנות שמים מטל שמים ומשמני הארץ שהם נתונים לכלל ישראל כולו, והתחלקותם להיחידים הוא רק בתור גזברות, ע"י שיחלקם לנצרכים, לכל אחד כחלק הראוי לו, וליטול לעצמו כפי חלקו הראוי לו.
ר' שמעון שקופ מתאר תהליך הו ה"אני" של האדם ובהקשר שלנו מעגל השייכות שלו מתרחב למימדים נוספים בעקבות הנתינה שלו. ממילא התשובה לשאלה מי אני? איננה רק ממי קיבלתי את מי שאני היום אלא למי אני שייך? למי אני נותן וממילא למי אני קשור בעקבות שאלה זו.
הנתינה איננה רק מעשה טוב שאדם עושה מטוב ליבו אלא שלב משמעותי בעיצוב מעגל השייכות של האדם. הנתינה מבטאת קשר לחברה ומגדילה את מעגלי השייכות של האדם.
יש לזכור, שגמילות חסדים אינה רק כלפי אחרים כי אם גם כלפי עצמך ככתוב "גומל נפשו איש חסד" (משלי י"א, י"ז). משמעות הדברים היא שכחלק מעבודת ה' שלו, על האדם לגמול חסדים גם עם גופו, נפשו ונשמתו ולהיות קשוב מאד לצרכיו הוא, לשמירת גופו, ובעיקר לבנין נפשו, וזאת בהתאמה מדוקדקת למתנות שמזהה שנטבעו בו משחר היותו, כמו גם המשך בנין דברים שרכש.
המעגל השני הוא בני משפחתו. היה גומל חסדים בביתך כלפי אשתך, ילדיך, הוריך ומעגל משפחתך הרחב יותר וחבריך. ובמעגל שלישי הרי שכניך, עירך והכלל ישראל. אין לדלג ויש למצוא את האיזונים הנכונים בין גמילות חסדים במעגל הפרטי והכללי.
הקשר בין הנתינה למעגלי השייכות קיים גם בכיוון השני. השאלה לאן אני שייך איננה רק שאלה טכנית של היסטוריה משפחתית, היא שאלה שתובעת מהאדם להבין את קריאת הכיוון לעתידו. על פי מאמר חז"ל דע מאין באת ולאן אתה הולך – אם תדע מאין באת תדע לאן אתה הולך . לעיתים דמויות המשפחה עבור האדם אינם תופשים מקום מרכזי בכיוון אליו הוא הולך אולם ליהדות עמדה משמעותית בנושא זה.
המדרש מספר שכאשר נכנס יוסף לבית פוטיפר לא היה מה שמונע ממנו לעבור עבירה. הדבר היחיד שהציל אותו הוא "דמות דיוקנו של אביו" דמות הדיוקן בהקשר זה איננה רק זכרון מבית אבא אלא תביעה נחרצת להתנהגות מוסרית .
תפקידו של העם היהודי
מהי דמות דיוקן האב של כל אחד מאיתנו? מהי דמות הדיוקן שלנו כעם. מה אני מייצג בתור יהודי? שאלות אלו הן שאלות הזהות המשעותיות שעלינו לשאוף לשאול. לא רק מאין באנו אלא לאן אנו הולכים. עשיית הטוב, אהבת הזולת וגמילות חסדים קשורים ישירות לשאלות הזהות שלנו כפרטים וכקולקטיב.