22.12.2017

בפרשתנו מתגלה גדולתו של יוסף במלוא הדרה. אדם רגיל, שהיו מעוללים לו פשע כזה ומוכרים אותו לעבדות קשה שעל פי רוב לא יוצאים ממנה בחיים, מן הסתם במשך כל שנות עבדותו היה רק מתכנן את הנקמה המרה שישיב לחיקו של מי שהפיל אותו לתוך הצרה הזו, ואילו הייתה באה לידו ההזדמנות אין ספק שהיה מנצל אותה. והנה בפרשתנו, יוסף נמצא במעמד של משנה למלך מצריים, כל יכול ממש – בלעדיו "לא יזיז איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" – והוא יכול לעולל לאחיו כרצונו. אף על פי כן, לא די שיוסף אינו פוגע באחים בכהוא זה, הוא עוד מדבר על ליבם ומנחם אותם, ומכלכל אותם ואת משפחותיהם למשך כל ימי חייהם.

אך גדולתו של יוסף ניכרת לא רק בכך שהוא משיב טובה תחת הרעה שהאחים עוללו לו. אילו היה זה כל הסיפור, היה מקום גם לשאול: וכי זה מה שהתורה דורשת מאיתנו – לתת גם את הלחי השנייה למי שסוטר לנו על הלחי הראשונה? אמנם לא ראוי שיוסף ינצל את מעמדו כדי להרע לאחים, אך לכאורה לא מוטלת עליו החובה לפרנס את כל המשפחה המורחבת…

אך יש כאן רובד נוסף, המתגלה בדברי יוסף לאחים: "אל תיראו – כי התחת אלהים אני? ואתם חשבתם עלי רעה; אלהים חשבה לטובה – למען עשֹה כיום הזה להחיות עם רב". אמנם ברובד הנגלה אתם פעלתם ממניעים פסולים ומושחתים, והתכוונתם לגרום לרעה גדולה; אך מלבד מחשבותיכם, פעל הקב"ה מסובב הסיבות, מתוך מטרה אלוקית ברורה שמכוונת את המציאות כולה: "להחיות עם רב", להחיות את עם ישראל הן מבחינה גשמית, על ידי המאגרים הבלתי נדלים של תבואת המצריים, והן מבחינה רוחנית, על ידי היווצרות עם ישראל בכור ההיתוך של מצרים. יוסף שואל את עצמו לא "מדוע עוללו לי כך האחים?" או אפילו "מדוע זה מגיע לי?" אלא "מדוע רצה הקב"ה לחולל זאת?" ברור לו לחלוטין שכל מה שעושה ה' הכל לטובה, והוא מחפש רק  מהו תוכן הטובה שהקב"ה משפיע עליו. ממילא ברור לו שעליו לפרנס את אחיו, שכן יכולתו הכלכלית של יוסף כעת היא חלק מהתהליך שהוביל הקב"ה בצורה כה פלאית וסמוייה מן העין, "להחיות עם רב".

הרב קוק זצ"ל (אורות, ישראל ותחייתו ב) מרחיב רעיון זה לכל תחומי החיים: ישנה הבנה סיבתית וישנה הבנה מוסרית: ההבנה הסיבתית מבארת לנו על כל דבר כיצד קם ונהיה, מה גרם לו, איזה תהליכים הובילו ליצירתו. לעומת זאת ההבנה המסרית מבהירה לנו לא רק שכך היה אלא שכך צריך להיות, כך ראוי שיהיה, כי רצון ה' מתגלה לפנינו לעיתים דווקא במציאות הפגומה והבעייתית למראית עין.

בדרך כלל, קשה לנו מאד להביט בהסתכלות מוסרית כזו אל מאורעות קשים שקרובים אלינו. קל לנו יחסית להביט אל ארבעים שנה שעברו ישראל במדבר, ובמהלכם נהרגו כל אותו דור: אנו מבארים לעצמנו לא רק מדוע העניש אותם הקב"ה, אלא גם מדוע דווקא כך ראוי היה שיהיה, ומדוע דווקא דור הבנים מתאים להכנס לארץ ישראל. אך שבעתיים קשה הדבר ביחס למאורעות קרובים: השבוע נציין על פי הוראת הרבנות הראשית את יום הקדיש הכללי בעשרה  בטבת, לזכר קדושי השואה שנספו ולא נודע יום פטירתם. וכי אנו מסוגלים להבין מהו רצון ה' שהופיע בתקופה כה קשה של הסתר פנים? אנו מסוגלים בקושי להבין את ההבנה הסיבתית – מה גרם לאנטישמיות, מה הביא את הנאצים יימח שמם לפעול בנחישות כזו ובשיטתיות כזו עד כדי נסיון לחיסול העם היהודי. אך מדוע רצה הקב"ה בכך? אנו יכולים להעלות השערות אך אנו מדי קרובים ונוגעים בדבר מכדי שנוכל לשפוט ולדון באופן אובייקטיבי.

אך אפילו כאשר אנחנו בתוך המאורעות עצמם, אפילו כאשר אנחנו סובלים ואיננו מצליחים לראות כלל לאן הקב"ה מוביל אותנו – האמונה שיש כאן סיבה מוסרית, ההבנה שיש מנהל לעולם והקב"ה לא עזב את הארץ, היא שתתן לנו עצמה וכוח לא לשקוע בתהומות הייאוש, לא להגרר לרחמים עצמיים – אלא לחשוב כל הזמן 'מה ה' אלקיך שואל מעימך', מה זה עשה אלקים לנו, כיצד אנחנו יכלים להפוך כל משבר בחיינו למשבר כזה שממנו יוצאת לידה חדשה, כשם שהיולדת נקראת 'יושבת על משבר' ובסופו של דבר ממשבר זה נולדים חיים חדשים.

 

כתיבת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Post comment