26.06.2018

ט"ו בשבט הוא חג שאינו כשאר החגים.

הוא אינו מופיע בתורה, ולמעשה הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים אותו הוא במשנה במסכת ראש השנה שם המשנה מציינת את ראשי השנים השונים:

"ארבעה ראשי שנים הם:

באחד בניסן-ראש השנה למלכים ולרגלים

באחד באלול- ראש השנה למעשר בהמה

באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

באחד בתשרי ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי,

בית הלל אומרים בחמישה עשר בו."

המשמעות של ראש השנה לאילן היא כי כל הפירות שחנטו (הפרח הפך לפרי) לפני ט"ו בשבט מתעשרים ע"פ אותה השנה ואילו מט"ו בשבט אנו מתחילים שנת מעשרות פירות חדשה. לכאורה משמעות זו היא הלכתית בלבד ללא הקשר רוחני כלשהוא.

אע"פ כן, נפסק שלא אומרים תחנון בט"ו בשבט. ע"פ תשובה של רק' גרשון האומר כי כשם שלא אומרים תחנון בשאר ראשני השנים כך לא אומרים תחנון הט"ו בשבט.

כמו כן המגן אברהם פוסק שנוהגים לחגוג את ט"ו בשבט באכילת מיני פירות שונים. היון אף שפסקו שטוב וראוי להתלבש בבגדי שבת באותו יום.

הגמרא בסוף קידושין אומרת כי אדם עתיד ליתן את הדין על כל מה שראו עיוניו ולא נהנה ומביאה לדוגמא את רבי אליעזר שהיה נוהג פעם בשנה לאכול מכל פירות הארץ כי חשש לדבר זה.

כמו כן אנו מברכים בברכה אחרונה על הפירות "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלינו לתוכה ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה"

יתכן והמשמעות של הדברים היא שדרך ההנאה מהפירות אנחנו באים במגע עם בטוב שהקב"ה משרה בעולמו. ביטוי יפה לדבר הזה הוא העובדה שלפני ואחרי האכילה אנחנו מברכים את הקב"ה. בברכה זאת אנחנו מזכירים לעצמנו ומראים כלפי חוץ שאנחנו חשים שההנאה וכל מה שהיא נותנת לנו באה מהקב"ה.

ראש השנה של תשרי הוא יום שכל כולו בנוי מהמלכת הקב"ה עלינו כמלך. במידה מסוימת, ט"ו בשבט הוא גם יום שבו אנחנו רואים את הקב"ה כמלך. החל מט"ו בשבט והלאה אנחנו מתחילים לראות את הפירות של השנה הבאה. כידוע, העולם כולו תלוי במים, וגם אחרי שנה חקלאית טובה וגשומה יכולה לבוא שנת בצורת ויובש, כך שבמיוחד בתקופת שבט אנחנו מרגישים את התלות העצומה שיש לנו בקב"ה. אכילת הפירות בט"ו בשבט מראה שאנחנו זוכרים את הקב"ה ואת הטוב שהוא העניק לנו ומודים לו על כך, ובזה יש משום המלכת הקב"ה עלינו כמלך.