כולנו זוכרים את השיר מהגן:
“מי אוהב את השבת? אימא ואבא. מי אוהב את השבת? סבתא וסבא. מי אוהב את השבת? אני, אתה ואת. כל העולם כמעט. אז למה לא כל יום שבת?”
שבת. כל אחד מאיתנו שומע את המילה הזו ומתמלא ציפייה ורוגע. זה טבעי. כשמעמיקים את המבט מגלים כי לשבת יש אמירה מוסרית, חינוכית וחברתית.
בקידוש בשבת מוזכרת יציאת מצרים, שחרור עם ישראל מעבדות לחירות. מתוך כך בשבת אנחנו משחררים את עצמנו מעבדות לכסף, למסכים, למעמד החברתי ולגירויים הרבים המציפים אותנו כל השבוע.
השבת היא כמו תחנת דלק שבועית הממלאת אותנו והעוזרת לנו “לחשב מחדש” את מסלול החיים שלנו.
בשבת יש לנו הזדמנות להיות קרובים יותר אל עצמנו. לעצור לרגע את מרוץ החיים, “לשבות” מהלימודים, מהעבודה, ופשוט – להיות. להיות אנחנו. להתחבר מחדש לעצמנו, למשפחה שלנו, לחברים, למסורת של העם שלנו. לחשוב על הדברים שחשובים לנו באמת.
מנהגי השבת יוצרים עבורנו את המרחב והפנאי לתוכו נכנסים הערכים החשובים כמשפחה, מסורת, הפניית המבט פנימה ומנוחת הגוף והנפש.
השבת היא אי של שקט בתוך אי- שקט, ואנו מוזמנים אליו בכל שבוע מחדש.
